<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרי' אמה פסולה, ור' יהודה מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחי', ושאין לה שלש דפנות ושחמתה מרובה מצילתה פסולה. סוכה הישנה, בית שמי פוסלין ובית הלל מכשירין. אי זו היא סוכה הישנה, כל שעשאה קודם לחג שלשים יום, ואם עשאה לשם החג אפי' מתחילת השנה כשירה. מנהני מילי, אמ' רבה דאמ' קרא בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, עד עשרי' אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה, דלא שלטא ביה עיינא. ואמרי' בגמרא [ע"ב] הני מילי בשאין דפנות מגיעות לסכך, אבל אם היו דפנות מגיעות לסכך שלטא ביה עיינא, ואע"ג דגביהא למעלה מעשרים אמה כשירה. ור' זירא אמ' מהכא, וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות. ואמרי בגמ' [ע"ב] דאי הוות יותר מארבע אמות על ארבע אמות כיון דרויחא איכא צל סוכה וכשירה. ורבא אמ' מהכא, בסוכות תשבו שבע' ימים, אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עריי, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עריי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עריי אלא דירת קבע. והילכך בין דפנות מגיעות לסכך ובין שאין מגיעות פסולה, דכל שכן שאם מגיעות הויא לה דירת קבע. ובין רחבה יותר מארבע אמות ובין אינה רחבה היא פסולה, דכל שכן שאם היא רחבה יותר מארבע אמות דהויא דירת קבע. והילכ' כרבא, דהכי אזלא סוגיא דשמעתיה דבענן דירת עריי, ור' יהודה דמכשר קסבר סוכה דירת קבע בענן. ולקמ' [ז' ע"ב] אוקי אביי ר' יהודה בשיטה עם הנהו תנאי דקסברי סוכה דירת קבע בענן, למימר' דלית הילכ' כוותיהו אלא סוכה דירת עריי בענן.
<h2>דף ג.</h2>
אמ' רב שמואל בר יצחק אמ' רב הונא הל' צריכ' שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו. אמ' ליה ר' אבא כמאן כבית שמי, ואלא כמאן, איכא דאמ' אמ' ליה ר' אבא אמ' לך מני בית שמי היא ולא תזוז מינה. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ממאי דבית שמי ובית הלל בסוכה קטנה פליגי, דיל' בסוכה גדולה פליגי, וכגון דיתיב אפומא דמטללתא ושולחנו בתוך הבית, דבית שמי סברי גזירה שמא ימשך אחר שולחנו, דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמי פוסלין ובית הלל מכשירין, ואי איתה מחזקת ואינה מחזקת מיבעי ליה. ומקשה, ובסוכה קטנה לא פליגי, והתניא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו כשירה, ר' אומ' עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות. ותניא אידך ר' אומ' כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה, וחכמ' אומ' אפי' אינה מחזקת אלא ראשו ורובו בלבד, קשיין אהדדי, אלא לאו ש"מ הא כבית שמי הא כבית הלל. אמ' מר זוטרא מתני' נמי דיקא, דקתני בית שמי פוסלין ובית הלל מכשירין, ואי איתה יצא ולא יצא מיבעי ליה. אלא לעולם בתרתי פליגי, פליגי בסוכה קטנה ופליגי בסוכה גדולה, וחסורי מיחסרא והכי קתני, מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמי או' לא יצא ובית הלל אומ' יצא, ושאינה מחזקת אלא ראשו ורובו בית שמי פוסלין ובית הלל מכשירין. וקיימ' לן כבית שמי בין בסוכה קטנה ובין בסוכה גדולה, דבענן שיהא ראשו ורובו ושולחנו בסוכה.
<h2>דף ג:</h2>
היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט, ואע"ג דבטלינהו בטלה דעתו אצל כל אדם. תבן וביטלו הוי מיעוט, וכל שכן עפר וביטלו. ובעפר סתם אמרי' בגמר' דפליגי ר' יוסי ורבנ', דלר' יוסי הוי ביטול ולרבנן לא הוי ביטול, ובסתם תבן כול' עלמ' לא פליגי דלא הוי ביטול. ובתבן ובעפר שאין עתיד לפנותו כל ימות החג, שהוא יודע בבירור שאינן צריכין לו כל ז' ימי החג, אבל מיהו לא ביטלן בפירוש, גם בזה פליגי, דלר' יוסי הוי ביטול ולרבנן לא הוי ביטול עד שיבטלם בפירוש, וקיימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים. היל' אם ביטלו בפירוש בטלי, אבל מסתמא לא בטיל.
<h2>דף ד.</h2>
היתה גבוהה מעשרים והוצין יורדין בתוך עשרים, אם צילתן מרובה מחמתן כשירה. היתה גבוהה עשרה טפחים והוצין יורדין בתוך עשרה, סבר אביי למימר אם חמתן מרובה מצילתן כשירה, אמ' רבא זו דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה. היתה גבוהה מעשרי' ובנה בה אצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולו, אם יש בה הכשר סוכה שהיא רחבה ז' טפחי' כשירה, מן הצד אם יש מצד אצטבא ולכותל ד' אמות פסולה, פחות מד' אמות כשירה דהויא דופן עקומה. פירש המורה כשירה כל הסוכה כולה, ואפי' מן האצטבא והלאה, ודימה אותה לפסל היוצא מן הסוכה שנידון כסוכה, ואע"פ שאין בו הכשר דפנות. וקשיא לי, והא מוקמי' לה לקמן פסל היוצא מן הסוכה דאית ליה הכשר דפנות אלא דלא מוכחא מילתיה כולי האי ומשום הכי תדון כסוכה, אבל הכא דמן האצטבא והלאה גבוהה יותר מעשרים מהיכא תיתי לן לאכשורה, אילו סוכה המסוככת חציה בסכך כשר וחציה בסכך פסול מי נפיק ידי חובתיה, הכא נמי דכל למעלה מכ' אמה סכך פסול הוא, וכשפודין של ברזל דמי. ונראה לי דאינה כשירה אלא על גבי אצטבא, אבל מן האצטבא והלאה הישן שם לא יצא ידי חובתו. ומן הצד נמי דאמרי' אם יש משפת אצטבא ולדופ' פחות מד' אמות כשירה, כגון שיש בה הכשר סוכה, דבההיא קא מיירי, ודווקא על גבי אצטבא אבל משפת אצטבא והלאה לא, כדמוכח לקמן בדופן עקומה שצריך שיהא בסכך כשר שיעור סוכה, והיושב תחת דופן עקומה לא יצא ידי חובתו.
היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא באמצעיתה, אם יש משפת אצטבא ולדופן ד' אמות לכל רוח פסולה, פחות מד' אמות כשיר', דאמרי' דופן עקומה. ואקשי', מאי קמ"ל דופן עקומה תנינא, בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש מן הכותל ולסיכוך ד' אמות פסולה הא פחות מד' אמות כשיר'. ומהדר, מהו דתימא התם הוא דחזיא לדופן אבל הכא דלא חזיא לדופן אימא לא קמ"ל. פי' בשירי התקרה שנשתיירו יש לומר נעקם הכותל והאי תקרה ראש הכותל, אבל היכא דלא חזיא לדופן, שקרקע עולם מפסיק בין הדופן והאצטבא ואין לומר בקרקע עולם שנעשה ממנו דופן אימא לא, קמ"ל.
היתה פחותה מעשרה טפח' וחקק בה כדי להשלימה לעשרה, אם יש משפת החקק ולכותל שלשה טפחים פסולה, פחות משלשה טפחי' כשירה. מאי שנא התם דקאמרת פחות מד' אמות ומאי שנא הכא דקאמרת פחות מג' טפחי', התם דאיתיה לדופן פחות מד' אמות סגי, הכא דלשווייה לדופן פחות מג' טפחי' אין טפי לא.
<h2>דף ד:</h2>
היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה אצטבא באמצעיתה גבוהה עשרה ויש בה הכשר סוכה, סבר אביי למימ' גוד אסיק מחיצאתא, אמ' ליה רבא בענן מחיצות הניכרות וליכא. פי' אביי היה מדמה מחיצות סוכה למחיצות שבת, אילו היה תל גבוה ברשות הרבים הלא מטלטלין בכולו כאילו היו מחיצות מקיפות אותו סביב, דמה לי אם מקום התל היה חלול ומוקף מחיצות ומה לי אם היה שלם, והכי נמי בסוכה. ורבא אמ' לך לא דמי, דהתם גבי שבת לא בענן סככה אבל בסוכה בענן סככה, ואם אין המחיצות ניכרות לא אמרי בהו גוד אסיק מחיצתא, אבל בשבת היכא בעי לאסוקינהו, ומשום הכי מטלטל בכל התל. וקיימלן אביי ורבא הלכה כרבא.
ת"ר, נעץ ארבעה קונדסין וסיכך על גבן, ר' יעקב אומ' רואין כל שאילו יחקקו ויחלקו ויש בהן טפח לכאן וטפח לכאן נידונין משום דיומדין, שהיה ר' יעקב אומ' דיומדי סוכה טפח, וחכמ' אומ' עד שיהו שתים כהילכתן ושלישי' אפי' טפח. והל' כחכמים. ואם היו הדיומדין רחבין שבעה טפחים כל הסוכה כשירה, ואע"פ שהיא גדולה הרבה, כגון שיש בדפנות שיעור.
<h2>דף ה:</h2>
פיס'. ושאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. מנלן, ואסיק ר' חייא בר אשי אמ' רב שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. [ו' ע"א] חציצין דאוריית' נינהו, דכת' ורחץ במים את בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים. כי אתאי היל' לשערו, וכדרבה בר רב הונא. דאמ' רבה בר רב הונא נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינן חוצצות, שתים איני יודע. שערו נמי דאוריית' היא, דכת' ורחץ במים את בשרו, את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שערו, כי אתאי הילכתא לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ולשאינו מקפי', וכדר' יצחק דאמ' ר' יצחק [ו' ע"ב] דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד עליו אטו רובו המקפיד. וניגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום רובו שאינו מקפיד, אי נמי משום מיעוטו המקפיד, היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה. פי' כי אתאי היל' לחלק בין רובו למיעוטו ובין מקפיד לשאינו מקפיד, דאי לאו היל' הוה משמע קרא אפי' שיער אחת קשורה או מלוכלכת חוצץ דומיא דבשרו, ואתאי היל' למימ' דווקא רוב שערו קשור אחת אחת חוצץ אבל מיעוט שערותיו לא, וברוב שערותיו נמי דווק' אם מקפיד עליו חוצץ אבל אם אינו מקפיד עליו אינו חוצץ. וזהו דבר תורה הלכה למשה מסיני וגזרו על רובו שאינו מקפיד, ועל מיעוטו המקפיד היא גזירה דרבנן.
<h2>דף ו:</h2>
פיס'. ושאין לה שלש דפנות פסולה. ת"ר, שתים כהילכתן. פי' במשך ז' טפחי' שזהו שיעור ראשו ורובו ושולחנו. ושלישית אפי' טפח. דמדאוריית' בענן ג' מחיצות, ואתאי הל' למשה מסיני וגרעתיה לשלישית ואוקימתה אטפח. ר' שמעו' או' שלש כהילכתן ורביעית אפי' טפח. וקיימלן יחיד ורבים הלכ' כרבים. ואותו טפח היכן מעמידו, [ז' ע"א] אמ' ר' סימון אמ' ר' יהושע בן לוי עושה טפח שוחק ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי.
<h2>דף ז.</h2>
אמ' רב יהודה סוכה העשויה כמבוי כשיר', ואותו טפח מעמידו לכל רוח שירצה. ר' סימון אמ' ר' יהושע בן לוי עושה פס ארבעה ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן. מאי שנא התם דאמרינ' בטפח שוחק ומאי שנא הכא דאמרינן פס ארבעה, התם דאיכא ב' דפנות דעריבן סגי ליה בטפח שוחק, הכא דליכא [שתי] דפנות דעריבן לא סגי ליה בטפח שוחק אלא בפס ארבעה. אמ' רבא אינה ניתרת אלא ב' טפח' בצורת פתח, איכא דאמ' אמ' רבא וניתרת נמי בצורת פתח, איכא דאמ' אמ' רבא וצריכה נמי צורת פתח. פי' בעירובין [י"א ע"ב] אמרינ' היכי דמי צורת פתח קנה מיכן וקנה מיכן וקנה על גביהן, והכי קאמ' רבא טפח ששנינו, שמתיר בדופן שלישי' אינו מתיר אלא אם כן עשאו לאותו טפח צורת פתח על פני כל הדופן כולו, כיצד קנה של חצי טפח אצל היוצא וקנה של חצי טפח (אצל) במקצוע שכנגדו וקנה על גביהן, והוה ליה כאילו הדופן סתום, דצורת פתח סתימה מעליה היא, וזהו טפח שאמרו חכמ'. איכ' דאמ' וניתרת נמי בצורת פתח. פי' טפח ששנינו היינו כדר' סימון, ואתא רבא למימרא שאם עשה צורת פתח על פני כל הדופן בשני קנים כל שהוא וקנה על גביהן קאי ליה במקום טפח ומכשר ליה כוותיה, דאו האי או האי מכשיר. איכא דאמ' וצריכה נמי צורת פתח, דתרוייהו בענן טפח אצל היוצא וקנה בזוית שכנגדו וקנה על גביהן מטפח לקנה זה. וכל זה בטפח שוחק דליכא דופן שלם, אבל בפס ארבעה דהוי דופן שלם לא בענן צורת פתח. רב אשי אשכחיה לרב הונא דעביד ליה טפח שוחק וקא עביד לה נמי צורת פתח, אמ' ליה ולא סבר לה מר להא דרבא דאמ' רבא וניתרת נמי בצורת פתח, אמ' ליה אנא כאידך לישנא סבירא לי דאמ' וצריכא נמי צורת פתח.
<h2>דף ז:</h2>
אמ' רבא סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשר. פירש המורה סיכך על גבי מבוי מפולש שיש לו לחי כשירה בשבת ולא בחול, דמיגו דהוי דופן לשבת למיהוי רשות היחיד מדאוריית' לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכו או מתוכו לרשות הרבי' ולפטור את המכניס או הזורק מתוכו לרשות היחי', הוי דופן לעניין סוכה. ואי קשיא, היכי אמרי' הכא דרבא סבירא ליה דבשתי מחיצות ולחי אחד הוי רשות היחיד לשבת לחייב הזורק לתוכו, והא אמרי' בפרק קמא דעירובין [י"א ע"ב], בהלכ' ר' אליעז' אומ' לחיים אמ' רב יהודה מבוי שאינו ראוי לשיתוף. פי' שהוא מפולש הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב, הכשירה בקורה הזורק לתוכו פטור, אלמא לחי משום מחיצה וקורה משום היכר, ורבא אמ' אחד זה ואחד זה משום היכר. פי' ופטור דלא הוי רשות היחיד. ונראה לי, דהתם גרסי רבה והכא רבא, ודייקא נמי דהתם רבה גרסי' ולא רבא, דהא רב יוסף הוה תלמידו של רב יהודה, כדאמ' בפרק קמא דעירובין [ק' ע"א], ורבה היה חבירו של רב יוסף, ואביי ורבא הוו תלמידי דרבה ורב יוסף, ואין לומר דפליג רבא על רב יהודה שהיה רב רבו, אלא התם רבה גרסי והכא גרסי' רבא וסבירא ליה כרב יהודה. ואמ' רבא סיכך על גבי פסי ביראות כשיר'. דמיגו דהויין דופן לעניין שבת הויין דופן לעיניין סוכה. וצריכה, דאי אשמעי' מבוי שיש לו לחי דאיכא שתי מחיצות מעלייתא, אבל פסי ביראות אימא לא, קמ"ל, ואי אשמעינן פסי ביראות דאיכא שם ארבע מחיצות, אבל מבוי שיש לו לחי דליכא שם ארבע מחיצות אימא לא, צריכה.
פיס'. ושחמתה מרובה מצילתה פסולה. ת"ר, חמתה מחמת סכך ולא מחמת דפנות, ר' יאשיה אומ' אף מחמת דפנות. אמ' אביי ר' ור' יאשיה ור' יהודה ור' שמעו' ורבן גמלי' ובית שמי ור' אליעזר ואחרים כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בענן. ר' יאשיה הא דאמרן. ר' מאי היא, דתניא ר' או' כל סוכה שאין בה ד' אמות על ד' אמות פסולה. ר' יהודה דתנן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ור' יהודה מכשיר. ר' שמעון דתניא שתים כהילכתן ושלישית אפי' טפח, ר' שמעו' אומ' שלש כהילכתן ורביעית אפי' טפח. רבן גמליאל דתני' העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינ' רבן גמליאל פוסל ור' עקיבה מכשיר, לקמן בפרק הישן [כ"ג ע"א] מוקמי' לה כגון שיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים. בית שמי דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמי פוסלין ובית הלל מכשירין. ר' אליעזר דתנן העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' אליע' פוסל, לפי שאין לה גג, וחכמים מכשירין. אחרים דתניא אחרים אומ' סוכה העשויה כשובך פסולה לפי שאין לה זויות. ואע"ג דקיימלן בכל דוכתא דאין הל' כשיטה, איכא הכא תרי דהיל' כוותיהו, חדא דבית שמי כדאמר' לעיל הלכה כדי שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, וטע' דמילתא לאו משום דסברי סוכה דירת קבע בענן אלא גזירה שמא ימשך אחר שולחנו, ו[ד]ר' אליעזר נמי דפוסל בצריף דבריית' איפכא תני, ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין, וטע' דמילתא משום דקסברי שיפועי אהלים כאהלים דמו, ולאו משום דקסברי דירת קבע בענן.
<h2>דף ח:</h2>
אמ' ר' לוי שתי סוכות שליוצרים זו לפנים מזו, הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה, והחיצונה סוכה ופטורה מן המזוזה. ותיהוי חיצונה בית שער לפנימית ותתחייב במזוזה, משום דלא קביעא. פי' גם הפנימית אינה קבועה תמיד לדירתו שיש לו בית אחר, אלא [ב]עבור להכניס שם כליו עשאה, ולפעמ' שישן שם בשעושה מלאכתו, הילכך לא חשיבה שיהא בית שער, שהבית שער אינו חייב אלא מדרבנן כדאמ' בהקומץ [מנחות ל"ג ע"ב]. ת"ר, סוכת גוים סוכת נשים סוכת כותים סוכה מכל מקום כשירה, ובלבד שתהא מסוככת כהילכתה, אמ' רב חסדא והוא שעשאה לצל. קשיא לי, מאי שנ' סוכה דכשירה בגוי מכל התורה דאמר' כיון שלא שייך בגוה לא מיתכשרא על ידי גוי, כגון גבי הבאת גט דתנן [גיטין כ"ג ע"א] הכל כשירין להביא את הגט חוץ מן הנכרי, ועבד נמי פסול התם וטעמ' משום דאמרי דלאו בני כריתה נינהו, וכגון גבי שחיטה דתנן [חולין י"ג ע"א] שחיטת נכרי נבילה דאע"ג דישר' עומד על גביו וחזייה דשחט שפיר ובסכין בדוקה הויא נבילה, וטע' דמילתא משום דלא שייך בתורת זביחה, והם הכי נמי נימא גבי סוכה כיון דלא שייך גוי בתורת סוכה תהיה סוכתו פסולה, ואע"ג דלא בענן סוכה לשמה הני מילי על ידי ישר' אבל על ידי גוי לא, דהא שחיטא נמי לא בענן לשמה כדאמ' בפרק קמא דחולין [י"ב ע"ב] דלא בענן כוונה בחולין ואפי' זרק סכין לנועצה בכותל ושחטה כשירה, ואפילו לרבנן דבעו כוונה לאו כוונה לשחיטה אלא בכוונה לחתיכה בעלמא סגי להו כדאמ' בפרק השוחט [חולין ל"א ע"ב], ואפי' הכי הויא פסולה בגוי. מכל מקום לאתויי מאי, לאיתויי הא דתנו רבנן סוכת רועים סוכת קייצים סוכת בורגנין סוכת שומרי פירות ושומרי העיר כשירה, והוא שעשאה לצל.
<h2>דף ט.</h2>
פיס'. סוכה הישנה בית שמי פוסלין ובית הלל מכשיר'. מאי טע' דבית שמי, דכת' חג הסוכות שבעת ימים, סוכה העשויה לשם חג בענן. פי' מחג דייקי, דאיבעי ליה למיכת' סוכות בלא חג, דחג משמע קרבן חגיגה, [ו]מה עניין חג אצל סוכות, אלא למידרש עשה סוכה לשם חג. ובית הלל ההוא מיבעי לי' לכדרב ששת, דאמ' רב ששת משום ר' עקיבה מניין לעצי סוכה שאסורי' כל שבעה, ת"ל חג הסוכות ליי, ותניא ר' יהוד' בן בתירה אומ' מניין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, ת"ל חג הסוכות שבעת ימים ליי, חג ליי וסוכה ליי. ובית הלל לית להו דרב יהודה אמ' רב, דאמ' רב יהודה אמ' רב עשאה מן הקוצים ומן הגרדין ומן הנימין פסולה, מן הסיסין כשירה. פי' קוצין הם חוטין התלויין ביריעה שנשארין שם בעת האריגה, כשינתק חוט אחד מן השתי קושרו בחוט אחר והיותר מניחו שם, והוא יוצא ביריעה כעין קוצים, וגרדין הם ראשי השתי שנשארו בעת האריגה, שאי איפשר לארוג הכל שלא ישאר מן השתי בקצה היריעה, ונימין הן נימין גסין שרגיל לארוג האורג בשפת היריעה ממין אחר, וכל אילו פסולין, שלא נתלו ביריעה לשם ציצית, וסיסין הן פקעיות של מטוה, ואע"פ שלא נטוו לשם ציצית כיון שעכשיו תולה לשם ציצית כשירה, דלא בענן טוייה לשמה דסגי לן בתלייה לשמה. ושמואל סבר אף טוייה נמי בענן לשמה, אלמ' בענן עשיה לשמה הכא נמי בענן עשייה לשמה, שאני התם דאמ' קרא גדילים תעשה לך, לשם חובך, הכא נמי כת' חג הסוכות תעשה לך לך לשם חובך, ההוא לך למעוטי גזולה. פי' גזולה נפרש לקמן בפרק לולב הגזול היכי דמי. התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה, התם כת' קרא אחרינא ועשו להם ציצית, משלהם.
פיס'. איזהו סוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. פי' אם עשאה סתם קודם לחג ל' יום שישמע דרשת החג תיקרא ישנה, אבל תוך ל' יום שהן דורשין בהלכות החג סתמא דמילתא לשם החג עושה. ואם פירש שהוא עושה לשם החג אפי' מתחילת השנה כשירה לבית שמי, ואע"פ שאין הלכ' כבית שמי ביאר התנא את דבריו.
<h2>דף ט:</h2>
מתני'. העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. סוכה על גבי סוכה העליונה כשירה והתחתונה פסולה, ר' יהודה אומ' אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשירה. אי קשיא, סוכה תחת סכך כשר פסולה, כל שכן סוכה תחת האילן דהוי סכך פסול, וכיון דתנא סוכה תחת סוכה אמאי תני העושה סוכתו תחת האילן. ותו, אמאי תני לקמן [י"א ע"א] הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום, היינו תחת האילן. יש לומר, סוכה תחת סוכה לא מיפסלא אלא עד דאיכא אויר בין שני סככין ד' טפחים כדמוכח לקמן [י' ע"א], אבל אם אין אויר ביניהן ד' טפחים כשירה, דתרויהו חד חשיב וכסכך עב דמו, אבל תחת האילן אע"פ שאין ביניהן ד' טפחים פסולה, דאפי' אי חשבת להו חד הרי היא מסוככת בסכך פסול. ואע"ג דתנא תחת האילן אצטריך ליה למיתני הדלה עליה את הגפן, דהוה אמינא דווקא תחת האילן דקאי סכך פסול באנפי נפשיה, אבל הדלה עליה את הגפן וסיכך על גביו, דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר הוה אמינא ליבטיל גפן גבי סוכה, קמ"ל.
אמ' רבה לא שנו אלא באילן שצילתו מרובה מחמתו, אבל חמתו מרובה מצילתו כשירה, ממאי מדקתני דומיא דבית, מה בית שצילתו מרובה מחמתו אף אילן נמי שצילתו מרובה מחמתו. וכי חמתו מרובה מצילתו מאי הוי, הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. פי' אע"ג דתנן לקמן [ט"ו ע"א] המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המיטה אם יש ריוח ביניהן כשירה, אלמא היכא דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר בטל ברוב, הני מילי בתלוש אבל במחובר חשיב בכל מקום ולא בטיל ברוב. אמ' רב פפא בשחבטן. המורה פירש לשון השפלה, שהשפיל ועירבן עם סכך הסוכה, ואמר המפרש תלישה או שליפה טועה הוא, דאי מחובר הוא מאי אהני, ואי תלוש הוא הא קתני או שקצצן מכלל דרישא מחוברין, ועוד אי תלוש הוא צילתו מרובה מחמתו אמאי לא הא נפלו על הסכך, וגבי הדלה עליה את הגפן אמאי בעי סיכוך מרובה [מ]הן. וקשיא לי בהאי פירושא טובא, דהא הדלה עליה את הגפן מדקתני וסיכך על גביו, מכלל דהשפיל הענפים על דופני הסוכה ואפי' הכי פסולה אם לא חבטן, אלמא חבטה לאו השפלה היא. ונראה לי דחבטה לשו' תלישה היא, אלא שמעורין קצת באילן, הילכך לא דמו לא למחובר ולא לתלוש לגמרי, דכיון דמעורין קצת פסולין לסיכוך דאכתי תורת מחובר עליהן, ומפני שניתקו ונתלשו קצת בטלו מחשיבותם והן בטילין ברוב, וכיוצא בזה שנינו בפרק בתרא דעקצין [פ"ג מ"ח] ייחור שנפשח ומעורה קצת ר' יהודה מטהר וחכמ' אומ' אם יכול לחיות. פי' ר' יהודה סבר כיון שהייחור מעורה מקצת באילן אע"פ שאינו יכול לינק מן האילן ולחיות אפי' הכי אותו העירוי עביד ליה כמחובר ואין פירותיו מקבלין טומאה, ורבנ' סברי דווקא אם יכול לחיות מאותו העירוי אז חשיב כמחובר ופירותיו טהורין, אבל אם אינו יכול לחיות מן האילן לא חשיב ההיא עירוי מידי, וכתלוש דמי ופירותיו מקבלין טומאה והכשר, והכא נמי לר' יהודה חשיב העירוי כמחובר אע"פ שאין יכול לחיות, ולרבנן כגון שיכול לחיות, ואע"פ שהוא יכול לחיות כיון שניתקו מן האילן בטל מחשיבותו ובטל ברוב כדין שפודין וארוכות המיטה. ודכוותה נמי אמרי' בהעור והרוטב [חולין קכ"ז ע"א] באבר ועור המדולדלין בבהמה שאע"פ שאינן יכולין [לחיות] כיון שהן מעורין קצת לא מטמו משום אבר מן החי, ואם שחט הבהמה הועילה להן שחיטתה לטהרן מידי נבילה. ומקשה אי בשחבטן מאי למימ', ומהדר מהו דתימ' ליגזור היכא דחבטן אטו היכא דלא חבטן קמ"ל, ומאי קמ"ל דלא גזרינן, תנינא הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבן פסולה, ואם היה סיכוך הרבה מהן או שקצצן כשירה, והוינן בה היכי דמי אילימא בשלא חבטן והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, אלא לאו בשחבטן וש"מ דלא גזרי'. אי מהתם הוה אמינא הני מילי דיעבד, אבל לכתחילה לא, קמ"ל.
פיס'. סוכה על גבי סוכה העליונה כשירה והתחתונה פסולה. ת"ר, בסוכות תשבו ולא בסוכה תחת סוכה. אדרבה בסוכות תרתי משמע, אמ' רב נחמן בר יצחק בסכת כת'. אמ' ר' ירמיה פעמים ששתיהן כשירות, היכי דמי כגון שהתחתונה חמתה מרובה מצילתה ועליונה צילתה מרובה מחמתה, וקיימא עליונה בתוך עשרים. פי' לקרקע של תחתונה [הסכך של תחתונה] כמאן דליתיה דמי, ובכל היכא דיתיב בין בקרקע התחתונה בין על גבי התחתונה בסכך דעליונה נפיק. פעמים ששתיהן פסולות, כגון דתרויהו צילתן מרובה מחמתן וקיימא עליונה למעלה מעשרים. פי' מגג התחתונה. ואיכא לדיוקי מהכא דאע"ג דקיימא עליונה למעלה מעשרים, דווקא אם צילתה מרובה מחמתה אז היא התחתונה פסולה, משום דהויא סוכה תחת סוכה, אבל אם חמתה מרובה מצילתה תחתונה כשירה, דסכך דעליונה כמאן דליתיה דמי, ואע"פ שהוא למעלה מעשרה דדמי לשפודין של מתכת ומצטרף בהדי סכך דתחתונה הוא בטל ברוב כשפודין עצמן, דדווקא המחובר הוא חשוב ואינו בטל ברוב אבל סכך פסול בטל ברוב. והמגלה את ביתו כדי שיעשה סוכתו מלמטה, אע"פ שהרהיטין הן קבועין כיון שהאויר שביניהן מרובה עליהן הסוכה שלמטה כשי'.
<h2>דף י.</h2>
תחתונה כשירה ועליונה פסולה כגון שהתחתונה צילתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה מצילתה. ה"ג וכך כתוב בספרים, ומשמע כיון דעליונה חמתה מרובה מצילתה, אע"ג דקיימ' למעלה מעשרים התחתונה כשיר'. והכי משמע בפירוש דארישא קאי, דאמ' שתיהן פסולות, ואוקימנה דקיימא עליונה למעלה מעשר' וצילתה מרובה מחמתה, אבל השתא דהאי חמתה מרובה מצילתה אע"ג דקיימא למעלה מעשרה תחתונה כשירה, ולא חיישינן לצירוף דידה משום דבטל ברוב. אבל המורה גריס התחתונה חמתה מרובה מצילתה, והוא דקיימן תרויהו (לתוך) [בתוך] עשרים, דדווקא כי קיימא עליונה בתוך עשרים התחתונה כשירה, אבל למעלה מעשר' אע"ג דחמתה מרובה מצילתה תחתונה פסולה משום דקא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. ולפי פתרונו אם נשארו מן הרהיטין בגג פוסלין את הסוכה, ודבר זה לא יתכן, שהרי כל סכך פסול בטל בהדי סכך כשר, כדאמרי' לקמ' בשפודי' ובארוכות המיטה ובנסרין של תקרה, וכדדייקנא משתיהן פסולות, דווקא צילתה של עליונה מרובה מחמתה, אבל חמתה מרובה מצילתה התחתונה כשירה, ואע"ג דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר בטל ברוב, [דדוקא במחובר דחשיב אמרינן דלא בטיל, אבל כל סכך פסול בטל ברוב] או בכיוצא בו, כדפליגי אמוראי לקמן [ט"ו ע"א]. — עליונה כשירה ותחתונה פסולה, כגון דתרויהו צילתן מרובה מחמתן וקיימ' עליונה בתוך עשרים, פשיט', תחתונה כשירה ועליונה פסולה אצטריכ' ליה, מהו דתימ' הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר קמ"ל. פי' ואע"ג דקיימא עליונה למעלה מעשרי', כיון דחמתה מרובה מצילתה כמאן דליתה דמיא, והמיעוט שבה דהוי סכך פסול בטל ברוב התחתונה. וכמה יהא בין סוכה לסוכה ותהא התחתונה פסולה, אמ' רב הונא [טפח], שכן מציני באהלי טומאה טפח. רב חסדא ורבה בר הונא אמרי ד' טפחי', שלא מצינו מקום חשוב פחות מד' טפחים. פי' לעניין שבת כל שגבוה עשרה ורחב ארבעה הוא רשות היחיד, רחב ארבעה ואין גבוה עשרה הוא כרמלית, ואם אינו רחב ארבעה בין גבוה עשרה בין שאין גבוה עשרה הוא מקום פטור ובטל לכאן ולכאן. ושמואל אמ' עשר' טפחים, מאי טע' דשמואל כהכשירה כך פסולה, מה הכשירה בעשרה אף פסולה בעשרה. פי' כל זמן שאין העליונה כשירה לעצמה אינה חשובה לפסול את התחתונה.
פיס'. ר' יהודה אומ' אם אין דיורין בעליונ' התחתונה כשירה. מאי דיורין, אילימ' דיורין ממש, אטו דיורין קא גרמי לפסול את התחתונה. כי אתא רב דימי אמ' אמרי במערבא אם אינה יכולה התחתונה לקבל כרים וכסתות של עליונה התחתונה כשירה. פי' דכמן דליתה דמיא.
מתני'. פירש עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, או שפירש על גבי הקינוף פסולה, אבל פורש הוא על נקליטי המיטה. אמ' רב חסד' לא שנו אלא מפני הנשר, אבל לנאותה כשיר'. פי' אם שם סדין מפני הנשר דהוי צורך סכך אז דינו כסכך [פסול] ופוסל, אבל אם שם אותו כדי לנאותה אין תורת סכך עליו וכשירה. תניא נמי הכי, סיככה כהילכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורימונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים יינות שמנים וסלתות, אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג. פי' נויי סוכה הן אסורין בהנאה כל שבעת ימי סוכה כסוכה עצמה עד חשיכ', וכל בין השמשות של יום טוב אחרון הן אסורין בהנאה משום ספק תורה, דדילמ' יממא הוא וכיון דאיתקצו לבין השמשו' איתקצו לכוליה יום טוב האחרון. ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו. אוקימנ' במסכת ביצה בפרק המביא [ל' ע"ב] והוא דאמ' איני בודל מהן כל בין השמשות דלא חיילא קדושה עליהו כלל, פי' אינו משימם בעבור נויי סוכה אלא לצורך תשמישו לישן בהן ולוכל מהן, אבל אי חיילא עליהו קדושה שעה אחת אסורין עד מוצאי יום טוב האחרון, ולא מהני בהו שום תנאה [למימר היום יהיו נויי סוכה ולמחר אהנה מהם, דסוכה איתקש לחגיגה, דמשעה דאקדשה נאסרה בהנאה ולא מהני בה שום תנאה].
<h2>דף י:</h2>
ת"ר, נויי סוכה אין ממעטין בסוכה, מגובה עשר' טפחים, שאע"פ שהסדינין יורדין על ראשו ניחא ליה בהכי. אמ' רב אשי ומן הצד ממעטין, ממשך ז' טפחים דלא מיתדר ליה. מנימן עבדיה דרב אשי איטמיש (כיתוניה) [כותונתיה] במיא ושטחה אמטללתא, אמ' ליה רב אשי דלייה מהתם דלא לימרו מסכך בדבר המקבל טומאה, אמ' ליה והא קא חזו ליה דרטיבא, אמ' ליה לכי יבשה קאמינא לך.
איתמר נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה, רב נחמן אמ' כשיר' רב חסדא ורבה בר הונא אמרי פסולה. רב חסדא ורבה בר הונא איקלעו לבי ריש גלותא, אגנינהו בסוכה (שנוייהא) [שנויה] מופלגין ממנה ארבעה, שתיקו ולא אמרו ליה ולא מידי, אמ' להו הדור בהו רבנן משמעתיהו אמרו ליה שלוחי מצוה אנן ופטרינן מן הסוכה. פי' שבאו לשמוע הדרשה של ריש גלותא, וקיימ' לן כרב חסדא ורבה שאין דבריו של אחד במקום שנים.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל מותר לישן בכילה בסוכה אע"פ שיש לה גג, והוא שאינה גבוהה עשרה. מיתיבי, הישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו, הכא במאי עסיק' בגבוהה עשרה. ת"ש הישן בכילה לא יצא ידי חובתו, הכא במאי עסיקי' בשגבוהה עשרה. ת"ש או שפירש על גבי הקינוף פסולה, הכא נמי דגבוהה עשרה, והא לא קתני בברייתא הכי, נקליטין שנים וקינופות ארבעה, פירש [ע"ג קינופות פסולה דהוו אוהלא], על גבי נקליטין כשירה דלא הוי אוהלא, ובלבד שלא יהו נקליטין גבוהין עשרה מן המיטה, מכלל דקינופות אע"פ שאין גבוהין, שני קינופות דקביעי. מיהא שמעי' דכילה שהיא עריי בענן תרתי, גג וגבוהה עשרה, אבל אית לה גג ולא גביהה עשרה או גבוהה עשרה ולית לה גג מותר לישן תחתיה, אבל נקליטין וקינופות דקביעי במיטה אי אית בהו עשרה אע"ג דלית לה גג פסולה, דהיינו נקליטין גבוהין עשרה, אי נמי אית ל(י)ה גג אע"ג דלא גביהא עשרה פסולה, דהיינו קינופות.
<h2>דף יא.</h2>
מתני'. הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה. ואם היה הסיכוך הרבה מהן, או שקצצן, כשיר'. זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידוליו מן הארץ אין מסככין בו. אמ' שמואל וצריך לנענע. פי' שהסיכוך הראשון היה בפסול בעודן מחוברין, היל' עכשיו כשקצצן צריך לנענע ולסכך בהכשר, ולא אמרי' קציצתן זו היא עשייתן. ורב אמ' אין צריך לנענע, דאמ' קציצתן זו היא עשייתן, [י"א ב'] ת"ש, תלאן ואחר כך פיסק ראשי חוטין שלהן פסולה. פי' כל תיקון הקשרים קורא תלאן, וחוטי הציצית בענן שיהו פסוקין ולא מחוברין דומיא דשיער, דכת' ויקחני בציצית ראשי, שהן מפורדין בראשיהן ולא מחוברין, ותנן נמי גבי סוכה תעשה ולא מן העשוי, מיכן אמרו הדלה עליה את הגפן את הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה. היכי דמי אילימא בשלא קצצן מאי איריא משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק לי דמחוברין נינהו, אלא לאו בשקצצן אלמא לא אמרי' קציצתן זו היא עשייתן דקתני פסולה, קשיא לרב. וכיון דאיתותב רב הלכה כשמואל, דלא אמרי' קציצתן זו היא עשייתן. ולגבי ציצית נמי לא אמרן פסיקתן זו היא עשייתן, אלא צריך להתיר הקשרים ולקושרן פעם אחרת בכשרות.
<h2>דף יב.</h2>
פיס'. זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה כול', מנהני מילי אמ' רבין אמ' ר' יוחנן אמ' קרא באספך מגרנך ומיקבך, בפסולת גרן ויקב הכת' מדבר. ואקשי', ואימ' גרן ויקב ממש. ואסיק רב אשי באספך מגרנך ולא גרן ממש, מיקבך ולא יקב ממש. רב חסדא אמ' מהכא צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים [ועלי עץ עבות] לעשות סוכות ככתוב, היינו עץ עבות היינו הדס. אמ' רב חסדא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב. ולוחות אבנים פסולות לסיכוך, משום דבענן דבר הגדל מן הארץ דומיא דפסול(ו)ת גורן ויקב, וכן נמי עורות שמפשיטין מן הבהמה אע"ג דלא מקבלי טומאה קודם עיבודן אין גידוליהן מן הארץ.
מתני'. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן, ואם התירן כשירות, וכולן כשירות לדפנות. פי' זרדין הן מין אילן, שבעוד שענפי(ם)[ו] לחין מאכילין אותן לבהמות ולכשיבשו הן להסקה.
אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנ' מפני מה אמרו חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן, שפעמים שאדם בא מן השדה בערב וחבילתו על כתיפו ומניחה על גבי סוכה לייבשה ונמלך עליה לסיכוך, והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי. פי' תעשה סוכה לשם צל, ולא מן העשוי שלא לשום צל ואחרי כן נמלך לישב תחתיה לצל, כגון חביל(ו)ת העני שהושמה מתחילה לייבש ולא לשום צל. ומפני אותן החבילות אסרו לסכך בחבילות, שלא יאמר העני גם [אני] יש לי חבילין בחצירי ואשב תחתיהן, ולא ידע לפרש שאלה נעשו לצל ושלו לא נעשו לצל.
<h2>דף יב:</h2>
אמ' רב יהודה סיככה בחיצין זכרים כשירה בחצין נקיבות פסול', בית קיבול הוא ואע"פ שהוא עשוי למלאות שמיה קיבול. ודכוותה שנינו בפרק י"ז דכלים [מי"ז], פנקס שיש לה בית קיבול שעוה טמאה ושאין בה טהורה, אלמא קיבול השעוה אע"פ שעשוי למלאות שמיה קיבול. אמ' רבה (אמ') [בר] רב הונא אמ' רב סיככה באניצי פשתן פסולה, בהוצני פשתן כשירה, בהושני פשתן איני יודע, והושני פשתן עצמן איני יודע מהן אי דדיק ולא נפיץ אבל תיר ולא דייק הוצני קרו, או דיל' תיר ולא דייק נמי הושני קרי ליה. פירש המורה סיככה באניצי פשתן פסולה, שכן ראוי ליטמא בנגעים, כדאמ' בבמה מדליקין [שבת כ"ז ע"ב] האונין של פשתן משיתלבנו. ופירש אניצי לאחר שתיקנם במסרק, ובבמה מדליקין נמי פירש אונין של פשתן, פשתן סרוק שעדיין לא נטוה. ואינו נראה לי, שלא מצינו מיטמא בנגעים אלא מטוה של שתי ושל ערב, אבל של פשתן שאינו טווי אין לו שום טומאה בעולם, דלא טמי רחמ' אלא בגד ארוג בין בשרץ בין במת, ובנגעים טימא שתי וערב, אבל פשתן שאינו טווי לא. ואונין של פשתן הן חוטי התפירה ואין תופרין בהן עד שמלבנין אותן, הילכך לא מיטמו בנגעים עד שיתלבנו, אבל פשתן דדיק ונפיץ ונעשה קליעה הנקראת מלוני אין לו שום טומאה, וטעם שאין מסככין באניצי פשתן, לאו משום טומאה היא אלא משום חבילין, שניצי פשתן כל קלח וקלח עומד בפני עצמו ואז נקראין הוצני ומותרין לסכך בהן אם לא אגדן כדין קשין וקנים, אבל כששראן ודיקן וניפצן וסיבכו זה בזה ואינו יכול להבדיל הקלחין זה מזה כאשר היו מתחילה ונעשו אגד בידי אדם, ואע"פ שלא עשה מן הפשתן חבילה הוא בעצמו כשהוא מותר הוה ליה חבילה, שכל מה שאתה נוטל ממנו הוי חבילה, שהוא מסובך זה בזה, ומשעה שישימו אותו במי המשרה מתחילין לצאת ומסתבכין זה בזה ונעשין חבילה, וכשכותשין אותו נסבך יותר, וכשמנפצין אותו הוא מסובך יפה, וההוא פשיטא ליה לרב דהוי חבילה ואין מסככין בו, ובתיר ודיק ולא נפיץ היה מסופק רב אם הוא חשוב חבילה שאינו מנופץ. ורבה עוד נסתפק אם גם בתיר ולא דיק היה מנופץ רב אם לאו, שיש לומר משעה שהשרה היה מסופק רב אם באותו הסיבוך שהוסבך בשרייתו יקרא חבילה אם לאו.
אמ' רב יהודה הני שושי ושוצרי מסככין בהן, אביי אמ' בשושי מסככינן בשוצרי לא מסככינן, מאי טע' כיון דסני ריחיהו שביק להו ונפיק. אמ' רב חנן בר אבא הני היזמי והיגי מסככינן בהן. אמ' אביי בהיזמי מסככינן בהיגי לא מסככינן, מאי טע' כיון דנתרי עליהו שביק לה ונפיק. אמ' רב גידל אמ' רב האי אפקותא דדיקלא מסככין בהו ואע"ג דאגידי אגד, בידי שמים לא הוי אגד, ואע"ג דהדר אגיד להו, אגד בחד לאו שמיה אגד. פי' כגון ענף האילן שיש לו עלים הרבה, וקשר עליו מלמעלה לאו שמיה אגד עד שיאגיד הרבה ענפים יחד. אמ' רב חסדא אגד בחד לאו שמיה אגד, שלשה הוי אגד, שנים מחלוקת רב יוסי ורבנ'. דפליגי גבי אגודת אזוב, דר' יוסי בעי ג' קלחים ורבנן מכשירין בשנים ויקראו אגודה, ולגבי סוכה נמי יקראו חבילה ואין מסככין בהו, וקימ' לן יחיד ורבי' הלכה כרבים.
<h2>דף יג:</h2>
דרש מרימר הני איסורייתא דסורא מסככין בהו, ואע"ג דאגידן, למניינא בעלמ' הוא דאגידן. פי' חבילי קנים קטנים שהיו נמכרין כך וכך חבילין בדינר. [מסככין בהן משום גזירת אוצר, דהנך דכל ימות השנה לפי שאין דרך להצניען באיגודן אלא למנינא בעלמא אגדינהו עד שימכרו, והלוקחן לייבשן מתיר איגודן, הילכך המסכך בהן לשם סוכה אינו צריך להתיר איגודן]. אמ' ר' אבא אמ' שמואל הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מדנין שלהן כשיר'. פי' מקלחי ערבה עושין כמין צריף ואורגן מלמטה וקושר ראשי כל הקלחים מלמעלה כדי שלא יתפרדו. והא אגידן מתתאי, אמ' רב פפא דשרי להו. רב הונא בריה דרב יהושע אמ' אפילו תימא דלא שרי להו, כל אגד שאינו עשוי לטלטלו באיגודו לאו שמיה אגד. פי' דלא שרי להו כלל, לא ראשי מדנין שלהן ולא מתתאי, שאיזה אגד אסרו חכמים שעשוי לטלטלו באיגודו כגון חבילת עצים שעושה מהן חבילה כדי לטלטלו יחד ולא יטרח בהן לטלטלן מעט מעט, אבל הני אורבני כשאוגדן אינו מתכוין כדי לטלטלן באיגודן אלא כדי לחברן לעשות מהן צריף, ודמו למחצלת קנים שמסככין בה, והרי כמה [קנים] אגודין בה והויא לה חבילי קנים, אלא מפני שלא אגדן כדי לטלטלן באיגודן אלא כדי לעשותן כלי לא תיקרא אותה המחצלת אגידה וחבילה, והם הכי נמי צריפא דאורבני.
אמ' ר' אבא אמ' שמואל ירקות שאמרו חכמ' אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח פוסלין בסוכה משום אויר, מאי טעמ' כיון דלכי יבשי מיפרכי ונפלי כמאן דליתנהו דמי. פי' אבל אי לא הוו מיפרכי הוו פסולין משום סכך פסול, שהן אוכלין ומקבלין טומאה, והיו פוסלין באמצע בד' טפחי' ומן הצד בד' אמות. תניא סוכי תאנים ובהן תאינים, פרכילין ובהן ענבים, קשין ובהן שבלים, מכברות ובהן תמרה, כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשירין ואם לאו פסולין. פי' אע"פ שלא הוכשרו הם פסולין, כיון שעל ידי הכשר מקבלין טומאה, דפסולת גורן אמ' רחמ' ולא גורן עצמו, ואע"פ שלא הוכשר.
<h2>דף יד.</h2>
מתני'. מסככין בנסרין דברי ר' יהודה, ור' מאיר אוסר. נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים כשירה, ובלבד שלא ישן תחתיה. אמ' רב מחלוק' בנסרים שיש בהן ארבעה, דר' מאיר אית ליה גזירת תקרה ור' יהודה לית ליה גזירת תקרה, אבל אין בהן ארבעה דברי הכל כשירה. [פי' וסיפא דקתני נתן עליה נסר רחב ד"ט כשרה ובלבד שלא יישן תחתיו אתאן לר"מ, וכגון שנתנו מן הצד]. ושמואל אמ' בשאין בהן ארבעה מחלוקת. דר' מאיר אית ליה גזירת תקרה. אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה. פי' וסיפא דברי הכל הוא. אין בהן ארבעה ואפילו פחות משלשה, קנים בעלמ' נינהו. אמ' רב פפא הכי קאמ', פחות משלשה דברי הכל כשירה, מאי טעמ' קנים בעלמא נינהו, יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה דגזרי' משום גזירת תקרה שנסרים רחבין ארבעה, כי פליגי משלשה ועד ארבעה, מר סבר כיון דנפק מתורת לבוד גזרי' ומר סבר כיון דלית ארבעה לא גזרינ'. [י"ד ע"ב] ותניא כוותיה דרב ותניא כוותיה דשמואל. איתמר הפכן על צידיהן רב הונא אמ' פסולה רב חסדא ורבה בר הונא אמרי כשיר'. איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר הונא בעו מיניה הפכן על צידיהן מהו, אמ' להו פסולה, על כורחך נעשו כשפודין של מתכת, אמ' להו רב הונא לאו אמרי לכו אמרו כוותי, הא קא חזיתו רב נחמן דקאי כוותי, אמרו ליה ומי אמ' לך מר טע' ולא קבילנא מיניה, אמ' להו ומי בעיתו מיניי טעמ' ולא אמרי לכו. הנה כל האמוראין סוברי' דנסרים שיש בהן ארבעה פסולין ואפילו הפכן על צידיהן, והא קיימלן [ערובין מ"ו ע"ב] ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, אלא ודאי סבירא להו כשמואל דאוקי פלוגתיהו משלשה ועד ארבעה, אבל ברחבין ארבעה דברי הכל פסולה, וכיון דכל הני אמוראי סבירא להו כשמואל וגם רב פפא פירש דברי שמואל, מסתמא סבירא ליה כוותיה, אע"ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי [בכורות מ"ט ע"ב], בהא הילכתא כשמואל.
<h2>דף טו.</h2>
מתני'. תקרה שאין עליה מעזיבה ר' יהודה אומ' משום בית הלל מפקפק או נוטל אחת מבנתים, ובית שמי או' מפקפק ונוטל אחת מבנתים. ר' מאיר או' נוטל אחת מבנתים ואינו צריך לפקפק. ואמרינ', בשלמ' בית הלל סברי משו' תעשה ולא מן העשוי, אי מפקפק עביד להו מעשה אי נוטל אחת מבנתים עביד ליה מעשה. פי' תעשה משום צל ולא מן העשוי שלא לשם צל, כגון התקרה שהיא עשויה לדירה ועכשיו אתה רוצה לישב עליה לצל. אלא בית שמי מאי קסברי, אי משום תעשה ולא מן העשוי בפיקפוק סגי, ואי משום גזירת תקרה בנוטל אחת מבנתים סגי. לעולם טע' דבית שמי משום גזירת תקרה, והכי קאמרו, אע"פ שפיקפק, אי נוטל אחת מבנתים אין ואי לא לא. אי הכי אימ' סיפא ר' מאיר אומ' נוטל אחת מבנתי' ואינו צריך לפקפק, היינו בית שמי, והא קיימלן הלכה כבית הלל. הכי קאמ' ליה ר' מאיר לר' יהודה, לא נחלקו בית שמי ובית הלל בדבר זה. ומאי קמ"ל דר' מאיר אית ליה גזירת תקרה ור' יהודה לית ליה גזירת תקרה, והא איפליגו בה חדא [זימנא]. ומהדר, סיפא ר' יהודה היא דקאמ' ליה לר' מאיר אמאי קאמרת משום גזירת תקרה והא בית שמי אית להו גזירת תקרה ובית הלל לית להו וקיימלן כבית הלל, ואמ' ליה ר' מאיר לא נחלקו בית שמי ובית הלל בדבר זה. דאי נוטל אחת מבנתים אין ואי לא לא. ומקשה, לשמואל דאמ' בשאין בהן ארבעה מחלוקת אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה [סיפא במאי פליגי] והא סתם תקרה רחבין ארבעה ובמאי פליגי ומכשר ר' יהודה. ומהדר, בתקוני תקרה קמיפלגי. דר' יהודה סבר בפיקפוק בעלמא סגי, דתו ליכא למיגזר משום תקרה, דהא חזו דאיהו מקלקל תקרה, ור' מאיר סבר (אי) [אף] בתקוני תקרה לא סגי ליה בפיקפוק, שאין מסככין בנסרים.
מתני'. המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המיטה, אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה. החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה. לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא בריה דרב יהושע, דאיתמר פרוץ כעומד רב פפא אמ' מותר ורב הונא בריה דרב יהוש' [אמר] אסור, אמ' לך רב הונא בריה דרב יהושע מאי כמותן בנכנס ויוצא. וכבר איפסיק היל' בפרק קמא דעירובין [ט"ז ע"ב] כרב פפא דאמ' פרוץ כעומד מותר, והילכך אע"פ שלא היה ביניהן אלא כמותן ובמצמצם כשירה.
<h2>דף טו:</h2>
פיס'. או בארוכות המיטה. מסייע ליה לר' אמי בר טביומי, דאמ' ר' אמי בר טביומי סיככה בבלאי כלים פסולה. פי' אילו הארוכות כיון שנתפרקו מן המיטה אינן מקבלין טומאה, ואפי' הכי אין מסככין בהן כיון שבאו מן המטה המקבלת טומאה.
<h2>דף טז.</h2>
גופה אמ' ר' אמי בר טביומי סיככה בבלאי כלים פסולה, אמ' אביי במטלניות שאין בהן שלש על שלש, דלא לעשירי' חזו ולא לעניים חזו. תניא כוותיה דר' אמי בר טביומי, מחצלת של שיפה ושל גמי שיריה אע"פ שנפחתו מכשיעו' אין מסככין בהן.
פיס'. החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה. אמ' רב הונא לא שנו אלא שאין שם חלל טפח במשך שבעה, אבל יש שם חלל טפח במשך שבעה הרי זו סוכה. פירש המורה שאין שם חלל טפח, שמתחילה כשהגדיש לא עשה שם חלל טפח גובה (במשך גובה) במשך ז' טפחי' אורך ורוחב כשיעור סוכה, ואחר כך הגדיש כל הגדיש על אותו חלל, דעכשיו נעשה סכך מאיליו ולא היה עליו שם סכך מתחילה, אבל יש שם חלל טפח אהל הוא ונמצא שמסכך על אותו גדיש, וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרה זו היא עשייתה, שהרי אינו מתקן אלא הדפנות, ובדפנות לא אמרי' תעשה ולא מן העשוי, והרי היא כסוכה שפחותה מעשרה וחקק בה כדי להשלימ' לעשרה. ואינו נראה לי פתרונו, מפני שמוכיח שמלמטה סמוך לקרקע עשה אותו חלל טפח וכל העמרים הגדיש עליו, והוא חטט מלמטה למעלה, ואם כן עשה אינו נראה לי שהיא כשיר', שהרי העמרים התחתונים הסמוכין לארץ על אותו טפח חלל סילקן וחטט עד למעלה שהגיע לגובה י' טפחי', והרי אותן העמרים שהושמו למעלה מעשרה לא הושמו כי אם לייבש ולא לצל והוא יושב בצילן, ולמה היא כשירה. לכך נראה בעיני לפרש שכל המגדיש גדיש כדי לייבש ולמעלה בגגו של גדיש הניח חלל טפח ועשאו לשם צל והניח העמרים [העליונים] עליו לשם צל, וזה האיש חטט מלמעלה למטה כדי לעשות דפנות והסכך שלמעלה עומד, ומפני זה כשירה, שדומה לסוכה שאינה גבוהה עשרה טפחי' וחקק בה גומ' כדי להשלימה לעשרה.
מתני'. המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם גבוהין מן הארץ שלשה טפח' פסולה. מלמטה למעלה, אם גבוהין מן הארץ עשרה טפחי' כשירה. ר' יוסי אומ' כשם שמלמטה למעלה עשרה כך מלמעל' למטה עשרה. הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה, פי' [כל] מלמעלה למטה קרי שילשול, [שהתחיל לארוג את המחיצה אצל הסכך אורגו ובא כלפי מטה] אם גבוהין מן הארץ ג' טפחי' פסולה, ולא אמרי' גוד אחית מחיצאתא, דכל מחיצה שהגדיין בוקעין בה לאו שמה מחיצה. ואם התחיל לעשות המחיצות מלמטה למעלה, [אם גבוהין] י' טפחי' שיהא בהן שיעור מחיצ' ואע"פ שאינן מגיעות עד הסכך כשירה, דאמרי' גוד אסיק מחיצתא. ור' יוסי סבר כמו שמלמטה למעלה אתה מכשיר בגובה עשרה אע"פ שאינן מגיעות לסכך, כמו כן גם מלמעלה למטה [דיין באריגה עשרה], ואע"פ שאינן מגיעות לארץ אמרי' גוד אחית מחיצתא. ואם הרחיק הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחי' פסולה, שהאויר פוסל בג' טפחים ומפריד בין הדפנות והסכך והויא לה סוכה בלא דפנות. במאי קמיפלגי ר' יוסי ותנא קמא, מר סבר מחיצה תלויה מתרת ומר סבר מחיצה תלויה אינה מתרת. וקיימ' לן יחיד ורבים הלכ' כרבים.
<h2>דף טז:</h2>
כי אתא רב דימי אמ' פעם אחת שכחו ספר תורה ולא הביאוהו מבעוד יום, למחר פירשו סדינין על גבי עמודין והביאו ספר תורה וקראו בו. פי' אותה חצר (שהיה) [שהיו] שם [היה שם] בית הכנסת, ואותו בית שהיה בו ספר תורה לא עיריבו בה, והיה אסור להוציא הספר מן הבית לחצר ולהוליכו בבית הכנסת, ועשו ביום השבת מחיצה מן הבית עד בית הכנסת, ואותה מחיצה תחלק בינם ובין שאר בתי החצר, ועשו כמין מבוי קטן מן הבית עד בית הכנסת, וכיון שאין בתים פתוחין לאותו מבוי שהרי המחיצה מפרדת ביניהן, מותר להוציא הספר מן הבית למבוי זה וגם להוליכו לבית הכנסת, שבית הכנסת אין לו דיורין ואינו צריך לערב, ומצאו עמודים שהיו תקועין בחצר ופרשו סדינין עליהן ועשו מבוי קטן, ואילו הסדינין היו מבדילין בינו לבין שאר החצר, ואע"פ שלא היו מגיעין הסדינין עד הארץ סמכו על מחיצה תלויה דהוו סברי מחיצה תלויה מתרת. ומקשה, פרשו בשבת מי שרי, והא הכל מודין שאין עושין אהל עריי ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. אלא אימא מצאו סדינין פרושין על גבי עמודין והביאו ספר תורה וקראו. ופירש המורה פרשו סדינין, מהיכן הביאום, והלא היה אסור להכניס ולהוצי', והא הכל מודין שאין עושין אהלי עריי כול' לא גרסי' דמחיצה בלא גג לאו אהל הוא ומחיצה כזו מותר לעשות בשבת כדאמ' בפרק כל גגות [ערובין צ"ד ע"א] אמ' שמואל נגודו לי גלימא. ואינו נראה לי מה שאמ' דכל מחיצה שאין לה גג מותר לנטותה בשבת, ממאי דאמ' בעירובין בפרק מי שהוציאוהו [מ"ד ע"א] נפל דופנה לא יעמיד בה אדם ובהמה וכלים ולא יזקוף את המיטה לפרוס עליה סדין לפי שאין עושין אהלי עריי בתחילה ביום טוב ואין צריך לומר בשבת, ואפי' מחיצה דגברי אסרי' התם לדעת, אלמא מחיצה בלא גג אסור משום אהלי עריי. ובפרק עושין פסין [ערובין כ' ע"א] אמרינן מחיצה העשויה בשבת בשוגג מטלטלין בה במזיד אין מטלטלין בה, משום דעבד איסור' קנסי ליה, אלמא אסור לעשות מחיצה בשבת אע"פ שאין שם גג. ומאי דמסתייע מר מנגודו לי גלימא דשמואל, (ד)חילוק יש בין מחיצה למחיצה, דכל מחיצה שהיא לצורך ולהתיר אע"פ שאין לה גג בניין חשוב הוא ואסור לעשותה, אבל מחיצה שאינה באה להתיר אלא לצניעות בעלמ' או שלא תפול עליו חמה מותר לעשות, ממאי דרמינן בפרק מי שהוציאוהו מתנייתא אהדדי, דבחדא תניא נפל דופנה לא יעמיד אדם ובהמה וכלים ותניא אחריתי עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן ויזקוף את המיטה ויפרוש עליה סדין כדי שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין, ושקלינן וטרינן, ואסיק' לא קשיא הא בדופן שלישית הא בדופן רביעית, אלמא דופן שלישית הבאה להתיר הויא אהל ואסור, אבל דופן רביעית שאינה באה אלא לצניעות בעלמא כיון דאין לה גג שריא. והכי נמי אמרי' בפרק בתרא דעירובין [ק"ב ע"א] וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת וכילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפרקה בשבת, ולא אמרן אלא שאין בגגה טפח אבל יש בגגה טפח אסור. מהכא מוכח דכל היכ' דאית ליה גג בכל טצדקי אסיר, וכל היכא דלית לה גג אי אתיא להתיר חשיבא אהל ואי לא אתיא אלא לצניעות בעלמ' לא חשיבא אהל ושריא, הכא נמי בנגודו לי גלימא דאמ' שמואל אין לנו צורך באותה המחיצה להתיר, דהא אמרי' התם [צ"ג ע"ב] כותל שבין שתי חצירות ונפל אמ' שמואל זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה ואין צריך לעשות שם מחיצה באותה שבת. ומה שאמ' שמואל נגודו לי גלימא לצניעות בעלמ' הוא דעבד, אבל הני מחיצות דסדינין כיון שנעשו להתיר ולהביא בהן ספר תורה אע"פ שאין להם גג חשיבי אהל ובניין כדאמרן ואסור לעשותן בשבת, ולעולם הכי אית לן למיגרס והא הכל מודין שאין עושין אהלי עריי כול'. מאי דפריש מר פרשו סדינין (ממבוי) [מהיכן] הביאום והלא היה אסור להכניס ולהוציא, נראה לי שלא היה מתמיה התלמוד על זה מה צורך להביא הסדינין מן הבתים, היו יכולין לעשות כל אחד ואחד בטליתו, אילולי שאסור לעשות מחיצה בשבת.
אמ' רב חסד' אמ' אבימי מחצלת ארבעה ומשהו מתרת בסוכה משום דופן, היכי עביד, מוקי לה באמצע פחות משלשה למעלה ופחות משלשה למטה, וקמ"ל דתרי לבוד אמרי'. אמ' ר' אמי פס ארבעה ומשהו מתיר בסוכה משום דופן, היכי עביד, מוקי לה בפחות משלשה סמוך לדופן, וקמ"ל דמשך סוכה קטנה ז' טפחי'.
<h2>דף יז.</h2>
מתני'. בית שנפחת וסיכך על גביו, אם יש בין הכותל ולסיכוך ארבע אמות פסול'. וכן חצר שהיא מוקפת (ל)אכסדרה. סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בה, אם יש תחתיו ארבע אמות פסולה. אמ' רבא אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי משמיה דרב, אויר פוסל בשלשה, סכך [פסול] פוסל בארבעה. [י"ז ע"ב] בסורא מתנו הכי, בפומבדיתא מתנו אמ' רב הונא אמ' שמואל סכך פסול [פוסל] באמצע בד' טפח', מן הצד פוסל בד' אמות. והיל' כוותיה דשמואל, דהא בסורא מתנו משמיה דרב כוותיה דשמואל.
<h2>דף יח.</h2>
אמ' אביי אויר שלשה בסוכה גדולה ומיעטו בין בקנים בין בשפודין הוי מיעוט, בסוכה קטנה בקנים הוי מיעוט בשפודין לא הוי מיעוט. פי' [אע"ג] דאין שיעור באויר ליפסול, מכל מקום לא נשאר בסכך [כשר] אלא ד' טפחים, ואנן בענן לכל הפחות (ד') [ז'] טפחים, הילכך אם מיעטו בקנים הוי מיעוט דמצטרף הקנה עם ד' טפחים סכך כשר, והוי ארבעה ומשהו ושלשה פחות משהו הרי שבעה, אבל אם מיעטו בשפודין לא הוי מיעוט דאין כאן אלא סכך ארבעה. והני מילי מן הצד. פי' מאי דאמרי' דאויר פחות משלשה כלבוד דמי הני מילי מן הצד. אבל באמצע פליגו בה רב אחא ורבינ' [ח"א יש לבוד באמצע וח"א אין לבוד באמצע. והלכתא יש לבוד באמצע, דהא קי"ל [פסחים ע"ד ע"ב] דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא] רבינא לקולא והיל' כוותיה.
איתמר סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין דברי הכל כשירה, אין לה פצימין אביי אמ' כשירה רבא אמ' פסולה, אביי אמ' כשירה אמרי' פי תקרה יורד וסותם, רבא אמ' פסולה לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם. פי' עשה שתי דפנות לסוכה זו כנגד זו, ודופן אמצעי לא עשה לה אלא סמך הסכך על גבי שפת תקרת האכסדרה שהיתה רחבה ד' אמות, אם יש פצימין עמודין שעליהן נסמכת תקרת האכסדר' אותן העמודין חשובין כמקום דופן שלישית, שהרי דופן שלישית אקיל בה רחמ' טפי משארא, הילכך חזו הפצימין לאכשורה ואע"פ שאינן רחבין טפח. ושאין לה פצימין אביי אמ' כשירה, דאמרי' פי תקרה יורד וסותם, ואע"ג דכל מחיצה שהגדיים בוקעין בה לאו שמה מחיצה בדופן שלישית דאקיל בה רחמ' אמרי' פי תקרה יורד וסותם, ורבא אמ' לא אמרי'. אמ' ליה רבא לדידך דאמרת פי תקרה יורד וסותם, אפילו איפחית דופן האמצעית. פי' נימא פי הסכך יורד וסותם, ואמאי בענן שלש דפנות. אמ' ליה בהא מודינא לך דהוה כמבוי מפולש. פי' היכא אמרי פי תקרה יורד וסותם היכא דלא בקעי בה רבים כי הכא דסמוכה לאכסדרה ונראה כי הכל סותם, אבל היכא דעומדת לבדה לא אמרי' הכי, דהא חזינן דקא בקעי בה רבים, והיכי נימא פי תקרה יורד וסותם, וכל שכן אם היו ב' הדפנות זו בצד זו שהיא פתוחה יותר ובקעי בה רבים, ורחמ' אגמריה למשה דניעביד דופן שלישית ולא נימא פי הסכך יורד וסותם, אבל בתקרת אכסדרה אמרי' פי תקרה יורד וסותם.
<h2>דף יט.</h2>
תנן וכן בחצר שמוקפת (ל)אכסדרה, ואי ס"ד אמרי' פי תקרה יורד וסותם, הכא נמי נימא. פי' ממתני' משמע דאפי' אם יש לאדם אכסדרה לפני פתח ביתו וסמך לה סוכתו, אם האכסדרה רחבה ד' אמות פסולה, ולא אמרי' פי תקרה יורד וסותם. תירגמ' רבא אליבא דאביי בשהשוה את קירויו. פי' היכא אמרינ' פי תקרה יורד וסותם היכא דסיכך על גבי אכסדרה, ששפת האכסדרה נראת בסוכה, אבל הכא דהשוה שפת הסכך לשפת הקירוי לא, דהויא לה סוכה שחציה מסוככת בסכך כשר וחציה מסוככת בסכך פסול, דלא אמרי' פי סכך כשר יורד וסותם, משום הכי אמ' על גבי האכסדרה ששפת האכסדר' נראת בתוך הסוכה. וקיימ' לן אביי ורבא הלכה כרבא. רב אשי אשכחיה לרב כהא דקא מסכך על גבי אכסדר' שאין לה פצימין, אמ' ליה ולא סבר לה מר להא דרבא דאמ' יש לה פצימין (פסולה) כשי' אין לה פצימין פסולה, אחוי ליה נראה מבחוץ ושוה מבפנים [ואיתמר נראה מבחוץ ושוה מבפנים] נידון משום לחי. פי' הפצים היה סמוך לראש הדופן האחר והיה שוה עמו מבפנים, ולא היה בולט יותר מן הדופן שיראה כי הוא פצים לאכסדרה, אלא היה נראה כי הוא מן הדופן של סוכה, אבל מבחוץ היה בולט יותר מן הדופן והיה נראה כי הוא פצים לאכסדרה.
תנא פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, מאי פסל היוצא מן הסוכה, אמ' עולא קנים היוצאין לאחורי סוכה, והא בענן שיעור סוכה, דאיכא. והא בענן שלש דפנות, דאיכא. והא בענן שצילתה מרובה מחמתה, דאיכא. אי הכי מאי למימרא, מהו דתימא [הואיל] והני מחיצות לגואי הוא דעבידן לבראי לא עבידי אימא לא הויא סוכה, קמ"ל. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו הכא בקנים היוצאין מן הסוכה עסיק', ומשכה ואזלא חדא דופן בהדיהו, מהו דתימא הואיל ושלים ליה סככה אפלגיה דדופן האי לחודיה קאי, קמ"ל. ומשמ' מהכא שאם היתה סוכה גדולה ואין לה כל הדפנות מושכות כנגד תחת כל הסכך לבד שיש בכל דופן שיעור ז' טפחי' היושב תחת כל הסכך יצא ידי חובתו, ואע"פ שיושב כנגד הפרוץ, שכל הסכך הוא אחד, וכבר אמרי' בריש פרקין [ט"ו ע"א] דפרוץ כעומד כשר בסוכה. ורבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' הכא בשרובה צילתה מרובה מחמת' ומיעוטה חמתה מרובה מצילתה, מהו דתימ' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, קמ"ל. ומאי יוצא, יוצא מהכשר סוכה. פי' כיון שבכל הסוכה הוי צילתה מרובה מחמתה, אע"פ שיש בצד אחד שהחמה מרובה מן הצל, בתר כל [ה]סוכה אזלינן וצילתה מרובה הויא, והכל כשירה, ואפי' היושב תחת אותו המיעוט יצא ידי חובתו. ר' אושעיא אמ' לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלשה בסוכה קטנה, ומאי יוצא, יוצא מתורת סוכה. והישן תחתיו יצא ידי חובתו כיון שאין בו שיעור סכך פסול. מתקיף לה רב הושעיא לא יהא אלא אויר, ואויר פחות משלשה בסוכה קטנה מי פסיל, אמ' ליה ר' אבא זה מצטרף וישינין תחתיו וזה מצטרף ואין ישינין תחתיו. פי' סכך פסול מצטרף עם הארבעה ומשהו וישינין תחתיו, כיון שאין בו שיעור סכך פסול, אבל האויר מצטרף, דאמרינן לבוד, אבל אין ישינין תחתיו, דאע"ג דאמרו שהישן במיעוט סוכה שחמתה מרובה מצילתה יצא, דווקא התם דאיכא סככה כל דהוא, אבל הכא דליכא סככה כלל לא יצא. אמ' ליה ומי איכ' מידי דאצטרופי מצטרף והוא עצמו אינו כשר, אמ' ר' יצחק בן אלישיב אין, [י"ט ב'] טיט הנרוק יוכיח, שמצטרף לארבעים סאה והטובל בו לא עלתה לו טבילה. פי' אם אין במקוה מ' סאה ובצידו אחר יש טיט הנרוק, מצטרף להשלימו, ואם הטביל באותו הטיט מחטין וצינוריות לא עלתה להן טבילה, וכגון שאין המים צפין על גביו, כדתנן בפרק ב' דמקוואות מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט, ר' אליעזר אומ' מטבילין במים ואין מטבילין בטיט, ר' יהושע אומ' בטיט ובמים, באיזה טיט מטבילין שהמים צפין על גביו. ואם היו המים מצד אחר מודה ר' יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט, והיל' ככולהו.
<h2>דף יט:</h2>
מתני'. העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל, ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג, וחכמ' מכשירין. מחצלת קנים מחצלת גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ר' אליעזר אומ' אחת גדולה ואחת קטנה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ולסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. (ר' אליעזר אומ' אחת גדולה ואחת קטנה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה ולסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה). תניא מודה ר' אליעזר לחכמי' שאם הגביהה מן הקרקע טפח או שהרחיקה מן הכותל טפח שהיא כשירה. פי' אם הגביהה מן הקרקע טפח ואותו הטפח עולה ביושר בלא שיפוע הוא מכשיר את כל הצריף, וכן נמי אם הרחיקה מן הכותל טפח וסמכה על גבי יחידות אתו הטפח הוא כלבוד דמי ועומד בלי שיפוע ומכשיר כל שיפוע הצריף, דטפח חשוב אהל לגבי טומאה ומכשיר כל הצריף. ורבנ' סברי שיפועי אהלים כאהלים דמו. אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה גני בכילת חתנים בסוכה. פי' לפי שאין לה גג ולא חשיבא אהל להפסיק בינו לבין הסוכה, והוה ליה כאדם המעטף ראשו בטליתו בתוך הסוכה. אמ' ליה כמאן כר' אליעזר, שבקת רבנן ועבדת כר' אליעזר, אמ' ליה ברייתא איפכא תניא, דתניא ר' אליעזר מכשיר וחכמ' פוסלין, אמ' ליה שבקת מתני' ועבדת כברייתא, אמ' ליה מתני' יחידאה היא, דתניא העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' נתן (מכשיר) [אומר] ר' אליעזר פוסל לפי שאין לה גג, וחכמים מכשירין.
פיס'. מחצלת קנים מחצלת גדולה כול'. פי' או מחצלת גדולה, שכמו שהמחצלת של עשבים גדולה הויא סתמא לסיכוך, כך מחצלת קנים אע"פ שהיא (קשה) [קטנה] ודאי סתמה לסיכוך מפני שהיא קשה, ור' אליעזר לא פליג אלא במחצלת גדולה דסתמא לשכיבה, אבל בשל קנים לא פליג, דאפי' קטנה סתמא לסיכוך. [כ' א'] ואסיק רב פפא דבקטנה כולי עלמ' לא פליגי דסתמא לשכיבה, כי פליגי בגדולה, תנא קמא סבר סתם גדולה לסיכוך, ור' אליעזר סבר סתם גדולה נמי לשכיבה. פי' והכי מיפרשא מתני', מחצלת קנים או מחצלת גדולה של עשבים אם עשאה לשכיבה בפירוש אז מקבלת טומאה ואין מסככין בה, אבל סתמיה לסיכוך הוי ומסככין בה ואינה מקבלת טומאה, ור' אליעזר או' אחת גדולה ואחת קטנה של עשבים דין אחד להם, ואין לחלק בין גדולה לקטנה, שסתם עשייתה לשכיבה היא ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אבל אם עשאה בפיר' לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה, וקיימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים. ונראה לי שאלה המחצלאות שמוכרין התגרין סתמיהו לאו לשכיבה קיימי, שהן ממלאין אותן צמר וגם עושין מהן מחיצות, הילכך לאו בתר עשייתן אזלינן, שהאומן אינו עושה אותן אלא למוכרן לכל אחד שצריך להן כל אחד לפי צורכו, אם כן אין לילך אלא (ל)אחר קנייתן, שאם קנאן אדם לשכיבה מקבלות טומאה, ואם קנאן לצורך אחר אין מקבלין טומאה, ואם כן אדם יכול לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה, דאע"ג דחזיא לשכיבה בתר מחשבתו אזלינ', וכיון דקנאה לצורך סיכוך וסיכך בה אינה מקבלת טומאה.
<h2>דף כ:</h2>
תניא אמ' ר' חנינא כשירדתי לגולה מצאני זקן אחד ואמ' לי מסככין בבודיא, וכשבאתי אצל אחי אבא הודה לדבריו. אמ' רב חסדא והוא דלית ליה גדנפא. פי' קשה היא ולא חזיא לשכיבה וסתמא לסיכוך קיימא, אבל אי אית לה גדנפא שוטחין אותה בארץ וממלאין אותה פירות והגדנפא שבקצותיה שומרת הפירות שלא יתפזרו, והויא לה כלי קיבול ומקבלת טומאה. אמ' עולא הני בודייתא דמחוזא אילמלי קיר שלהן מסככין בהן, תניא נמי הכי מסככין בבודיא, ואם יש להן קיר אין מסככין בהן.
הישן תחת המיטה [בסוכה] לא יצא ידי חובתו. אמ' ר' יהודה נוהגין היינו שהיינו ישינין תחת המיטות בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר. אמ' ר' שמעון מעש' בטבי עבדו שלרבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה, ואמ' רבן גמליאל לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמי' חכם ויודע שהעבדים פטורין מן הסוכה וישן [לו] תחת המיטה. ולפי דרכינו למדנו שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו. תרג' שמואל בפרקין דלעיל [י' ע"ב] במיטה גבוהה עשרה, אבל אם אין רגליה גבוהין עשרה טפחים אינה חשובה אהל ואינה מפסקת בינו לבין סכך הסוכה.
<h2>דף כא:</h2>
במאי קמיפלגי, ר' שמעון סבר אתי אהל עריי ומבטל אהל קבע, ור' יהודה סבר לא אתי אהל עריי ומבטל אהל קבע. וקיימ' לן ר' יהודה ור' שמע' הלכה כר' שמע', כל שכן הכא דסתם מתני' כוותיה.
מתני'. הסומך סוכתו (ל)[ב]כרעי המיטה כשיר', ר' יהודה אומ' אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה. סוכה המדובללת שצילתה מרובה מחמתה כשירה, והמעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשירה. מאי טעמ' דר' יהודה, פליגי בה ר' זירא ור' אבא בר ממל, חד אמ' לפי שאין לה קבע. פי' שמטלטלת על ידי המיטה, ור' יהודה לטעמ' דאמ' סוכ' דירת קבע בענן. וחד אמ' מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. פי' אע"ג דלא למדנו פסול טומאה אלא בסכך, הואיל ועיקרו של סכך סמוך על דבר המקבל טומאה, כאילו הסכך מקבל טומאה דמי. אמ' אביי לא שנו אלא סמך, אבל סיכך על גבי המיטה כשירה, למאן דאמ' לפי שאין לה קבע הרי יש לה קבע, למאן דאמ' מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה. פי' סיכך על גבי המיטה, שלא היתה הסוכה רחבה אלא כשיעור מיטתו וסיבב מיטתו בדפנות וסיכך עליה, ואע"פ שכל הסכך אינו משמש כי אם למטה היא כשיר', ולא אמרי' הוה ליה כאילו כל הסוכה מקבלת טומאה. ואע"פ שפירש אביי דברי ר' יהודה אין הלכ' כמותו אלא כתנא קמא, דקיימ' לן יחיד ורבים הלכ' כרבים.
<h2>דף כב.</h2>
פיס'. סוכה המדובללת. מאי מדובללת, רב אמ' מדולדלת סוכה ענייה. פי' שאין הרבה קנים בסכך והן מפורדין זה מזה, ומתוך כך החמה נכנסת ביניהן. ושמואל אמ' מבולבלת קנה עולה וקנה יורד. רב תני חדא ושמואל תני תרתי, רב תני חדא סוכה מדובללת שצילתה מרובה מחמתה כשירה, ושמואל תני תרתי סוכה מדובללת ושצילתה מרובה מחמתה דהיינו סוכה ענייה כשירה. פירש המורה קנה עולה וקנה יורד, שלא השוה הסכך להשכיב הקנים זה אצל זה, אלא אחד למעלה ואחד למטה, ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה, ואשמעי' מתנית' דאמרי' כל שאילו מושכבין בשוה והיתה צילתה מרובה מחמתה כשירה, דאמרי' חבוט רמי. ואינו נראה לי להכשיר אע"פ שחמתה מרובה מצילתה, דכל היכא דחמתה מרובה מצילתה בטל ליה סכך לגמרי ואינו מועיל כלום, ולא אמרי' חבוט רמי במקום שחמתה מרובה מצילתה כי היכי דלא אמרינן לבוד, שאם סיכך הסוכה בקנים מפורדין זה אצל זה ואין ביניהן ג' טפח' וחמתה מרובה מצילתה כלום מכשרי' לה על ידי לבוד, והם הכי נמי לא מכשרי' ליה על ידי חבוט רמי אלא כגון שצילתה מרובה מחמתה, שאע"פ שהיו הקנים גבוהין מחביריהן היו עושין צל קצת, ובא לומר לך דמצטרפין הקנים ולא אמרי' סלק את העליונים כאילו אינו, ואם נסלקם תהיה חמתה מרובה מצילתה.
אמ' אביי לא שנו אלא שאין בין זה לזה ג' טפחי', אבל יש בין זה לזה ג' טפח' פסולה. רבא אמ' אפי' יש בין זה לזה ג' טפחים לא אמרן אלא שאין בגגו טפח, אבל יש בגגו טפח כשירה, דאמרי' חבוט רמי. אמ' רבא מנא אמינא לה דכי אית ביה טפח אמרי' חבוט רמי וכי לית ביה טפח לא אמרי' חבוט רמי, דתנן קורות הבית והעלייה שאין עליהן מעזיבה והן מכוונות, טומאה תחת אחת מהן, תחתיה טמא, בין התחתונה לעליונה ביניהן טמא, על גבי העליונה, כנגדה עד לרקיע טמא, היו העליונות כבין התחתונות טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא, ותני עלה בד"א שיש בהן טפח וביניהן פותח טפח, אבל אין בהן (פותח) טפח או שאין ביניהן פותח טפח טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא. פי' היכא אמרי' שאם היו העליונות כבין התחתונו', דכאילו היו כולן זו בצד זו דמי והויין כולהי אהל אחד, בשיש בין רוחב העליונות טפח אמרי' בהו חבוט רמי, אבל אם היו פחותות מטפח לא אמרי' בהו חבוט רמי, ואע"פ שהן רחבות טפח (בעניין) [בעינן] שיהא בין קורה לקורה של תחתונות פותח טפח, שאם נאמר בעליונות חבוט רמי יכנסו באויר שבין התחתונות והוו להו תקרה אחת, אבל אם אין ביניהן פותח טפח אע"פ שהעליונות היו רחבות טפח לא אמרי' בהו חבוט רמי, כיון (שאין) [שלא] יכילו ולא יכנסו ביניהן, אלמא כי אית בהו טפח אמרינן חבוט רמי וכי לית ביה טפח לא אמרי' חבוט רמי. והיל' כרבא דאמרי' חבוט רמי אם היו רחבין טפח, ואם לא היו רחבין טפח ואין בין זה לזה שלשה אמרי' לבוד.
<h2>דף כב:</h2>
פיס'. ושצילתה מרובה מחמתה כשירה. הא כי הדדי פסולה, והתנן באידך פרקין ושחמתה מרובה מצילתה פסולה, הא כי הדדי כשירה. לא קשיא, כאן מלמעלה כאן מלמטה. פי' מלמעלה כי הדדי פסולה ולמטה כי הדדי (פסולה) כשירה. אמ' רב פפא היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאסתירא מלתחת. ראיתי שרבינו תם זצ"ל מקשה על פתרון המורה שפירש דמלמעלה כי הדדי פסולה, דהא רב פפא גופיה סבירא ליה פרוץ כעומד מותר גבי סכך סוכה, והכא היכי אמ' שאם היה הסכך כי הדדי פסולה, ועוד דאמרינן אסתירא פלגו זוזא, ופירש שאם היה למעלה כי הדדי כשירה, שאם החמה מלמעלה כזוזא אינה מלמטה אלא כאסתירא שהוא פלגי דזוזא, והויא לה [מלמטה] צילתה מרובה מחמתה. ונראה לי שפתרון המורה עיקר, וכך פירש גם רבינו חננאל זצ"ל. ומאי דקשיא ליה למר דהא רב פפא גופיה סבירא ליה פרוץ כעומד מותר ואפי' גבי ס(י)כך, הני מילי כשהיה הסכך מסוכך בסכך כשר ובסכך פסול שאין החמה נכנסת שם, אבל כשהיה חציו מסוכך וחציו (אחר) [אויר], שהחמה נכנסת משם ומתרבת בסוכה, אין לומר שם פרוץ כעומד מותר, שהרי חמתה מרובה מצילתה, וכל זמן שחמתה מרובה מצילתה אפי' היה נכון שלא בא החמה אלא מחור אחר קטן הויא פסולה, דכיון דחמתה מרובה מצילתה בטל ליה להאי סכך לגמרי כאילו אינו. תדע דהא בפחות משלשה אמרי' לבוד וליכא מאן דפליג (הכא) [בהא], דאילו היקיף דפנותיה בקנים ואין בין קנה לקנה ג' טפח' כשירה דאמרי' לבוד, אבל אם סיכך בקנים רחוקין זה מזה בפחות משלשה כלום נוכל להכשירה על ידי לבוד הואיל שחמתה מרובה מצילתה, אלא ודאי כל היכא דחמתה מרובה מצילתה פסולה, ובכי האי גוונא לא אמרי' פרוץ כעומד מותר. ומאי דקשיא ליה למר ממאי דאמרי' אסתירא [פלגו זוזא, דהאי זוזא הוא זוז צורי ואיסתירא הוא סלע מדינה, שסלע צורי יש לה ח' סלעים] (שמה סלע) מדינה, אבל זוז מדינה הוא רביע בסלע מדינה, כמו שהוא זוז צורי רביע בסלע צורי, ותו אפי' בזוז צורי נמי נהי דאסתירא הויא פלגי זוזא בשויו שזה מכסף וזה מנחשת, אבל ברוחב מאן לימא לן דזוז רחב יותר מן האסתיר' כך היתה רחבה אסתירא של מדינה כמו סלע צורי, אלא שזה של כסף וזו מעורבת עם נחשת, כמו שעושין עכשיו המטבע שהנחשת מרובה על הכסף, הילכך לא קשיא ולא מידי.
פיס'. והמעובה כמין בית. ת"ר אין הכוכבים נראין מתוכה כשירה, אין כוכבי חמה נראין מתוכה בית שמי פוסלין ובית הלל מכשירין.
מתני'. העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשירה ועולין לה ביום טוב, בראש האילן או על הגמל כשירה ואין עולין לה ביום טוב [ב' באילן וא' בידי אדם או ב' בידי אדם ואחד באילן כשרה ואין עולין ביו"ט]. שלש בידי אדם ואחת באילן כשיר' ועולין לה ביום טוב. זה הכלל כל שאילו ינטל האילן והיא יכולה לעמוד עולין לה ביום טוב. מתני'. מני ר' עקיבה היא, דתניא העושה סוכתו בראש הספינה רבן גמליאל פוסל ור' עקיבה מכשיר. אמ' אביי [דכ"ע] כל היכא דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה פסולה, יכולה לעמוד ברוח מצויה דים כול' עלמא לא פליגי דכשירה, כי פליגי ביכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, רבן גמליאל סבר סוכה דירת קבע בענן וכיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים פסולה, ור' עקי' סבר דירת עריי בענן הילכך כיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה כשירה, והיל' כר' עקיבה.
<h2>דף כג.</h2>
פיס'. שתים בידי אדם ואחת באילן כשירה [ואין] (ו)עולין לה ביום טוב. פי' כגון דעיריבו, שאם ינטל האילן לא תוכל לעמוד, אבל עשה שתים בידי אדם צפון ודרום ואחת באילן במערב עולין לה ביום טוב, שהרי אפי' אם ינטל האילן היא יכולה לעמוד, ויש לומר זה ריבה זה הכלל.
פיס'. בראש האילן או על גבי הגמל כשיר'. מתני' מני ר' מאיר היא, דתניא העושה סוכתו על גבי בהמה ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל, מאי טע' דר' יהודה אמ' קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, סוכה הראויה לשבעה ימים שמה סוכה ושאינה ראויה לשבעה לאו שמה סוכה, ור' מאיר מדאורייתא מיחזא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה. והל' כר' מאיר, דקיימ' לן [יבמות מ"ב ע"ב] מחלוקת דברייתא וסתם מתני' הל' כסתם מתני'. עשאה לבהמה דופן לסוכה ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר, שהיה ר' מאיר אומ' כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות. מאי טע' דר' מאיר, אמ' רב אחא בר יעקב קסבר כל מחיצה העומדת ברוח לא שמה מחיצה, וקיימ' לן [ערובין מ"ו ע"ב] ר' מאיר ור' יהודה הלכ' כר' יהודה.
<h2>דף כד:</h2>
מתני'. העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות [לה] כשירה. שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. אוכלין ושותין עריי חוץ לסוכה. מעשה שהביאו לו לרבן יוחנ' בן זכיי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה, וכשנתנו [לו] לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו. אמ' רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. תנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות כשירה, [והא קאזיל ואתי]. פי' והרי האילנות אינן יכולין לעמוד ברוח מצויה שתדיר מנענען הרוח. הכא במאי עסיק' בקשין שאינן מתנענעין ברוח. והאיכא נופות, דעביד להו בהוצא ודפנא. אי הכי מאי למימר', מהו דתימא ניגזור דיל' אתי לאשתמושי באילן, קמ"ל.
<h2>דף כה.</h2>
פיס'. שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. מנהני מילי דתנו רבנ' בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך פרט לחתן. פי' אע"ג דאיהו נמי במצוה טריד אצטריך תרי קראי, דהוה אמינא לא פטר הכת' אלא טורח ועושה מצוה בידים או מהלך ברגליו, אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו אלא טרוד במחשבת בעילה אימ' לא ליפטר, להכי אצטריך קרא תניינא. מאי משמע, אמ' רב פפא בדרך, מה דרך רשות אף כל רשות, לאפוקי האי דבמצוה קא עסיק. מי לא עסיקינן דקא אזיל לדבר מצוה וקאמ' רחמנא ליקרי, אם כן לימא קרא בלכת מאי בלכתך, בלכת דידך הוא דמיחייבת, הא בלכת מצוה פטירת, מיכן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנ' חייב, דכונס את הבתולה טריד כונס את האלמנה לא טריד. אלא מעתה טבעה ספינתו בים דטריד הכי נמי דפטור, וכי תימא הכי נמי, והאמ' ר' אבא בר זבדא אמ' רב אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנ' בהן פאר, התם טריד טירדא דמצוה הכא טריד טירדא דרשות. ואבל דפטור מתפילין דווקא ביום ראשון.
<h2>דף כה:</h2>
אמ' רב (אדא) [אבא] בר זבדא אבל חייב בסוכה, פשיטא, מהו דתימא [הואיל ואמר רבא] מצטער פטור מן הסוכה האי נמי מצטער הוא קמ"ל, הני מילי צערא דמימילא אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה. ואמ' ר' אבא בר זבדא אמ' ר' יוחנ' חתן וכל השושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה, משום דבעו למיכל ולמיחדי. וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, אין שמחה אלא בחופה. וניכלו בסוכה וניחדו בחופה, אין שמחה אלא במקום סעודה. וניעבדו חופה בסוכה, אמ' אביי משום ייחוד. פי' דסתם סוכותיהן היו בגנין ואין דרך יציא' וביאה שם לרבים תדיר, ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתייחד אחר עם הכלה. רבא אמ' משום צער חתן. פי' שהמקום צר ופתוח שאין לה אלא ג' דפנות ובוש לחתן לצחק עם כלתו.
ת"ר חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן התפילה ומן התפילין וחייבין בקרית שמע. פי' פטור' מן התפילה דבעיא כוונה, ומן התפילין משום דשכיחא שכרות וקלות ראש, וחייבין בקרית שמע דמצות כוונתו אינו אלא פסוק ראשון ויכולין ליישב בדעתן שעה קטנה לפסוק ראשון. [כ"ו ע"א] משום ר' שילא אמרו חתן פטור ושושבינין וכל בני החופה חייבין, תניא ר' חנניה בן עקביה אומ' כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים, לאייתויי מוכרי תכלת פטורין מקרית שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה לקיים דברי ר' יוסי הגלילי, שהיה ר' יוסי הגלילי אומר כל העוסק במצוה פטור מן המצוה.
<h2>דף כו.</h2>
ת"ר, הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה, הולכי דרכים בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. פי' משום דכת' תשבו כעין תדורו, וכמו שהורגל כל ימות השנה בביתו כך הוא עושה בסוכה. והולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום בין בלילה, כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי בשבתא דריגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא אמרי אנן שלוחי מצוה ופטירינן. — ת"ר שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה, ושומרי העיר בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומרי גנות ופרדסין פטור' בין ביום בין בלילה, וליעבדו סוכה התם וליתבו, אביי אמ' תשבו כעין תדורו. פי' הוא ואשתו, ואין זה צניעות [להוציא] את אשתו בגנות ופרדסין. רבא אמ' פרצה קורא לגנב. פי' כשיראו הגנבים הסוכה יאמרו שם ישן ויכנסו מצד אחר ויגנבו הפירות. מאי ביניהו, איכא ביניהו דקא מנטר כריא דפירי. לאביי פטור לרבא חייב, והיל' כרבא.
חולין ומשמשיהן פטור' מן הסוכה. ת"ר, חולה שאמרו לא חולה שיש בו סכנה, אלא אפי' חש בעינו אפי' חש בראשו, אמ' רב' שמע' בן גמלי' פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי והתיר לי ר' יוסי בר' לי ולמשמשי לישן חוץ לסוכה. רבא שרא לרב אחא בר אדא למיגנא בכילתא בסוכה משום בקי. פי' הזבובין שהיו באין בסוכה בעבור העשבים, והתיר לו הכילה אע"ג דאית לה גג וגביהא עשרה. רבא שרא לרב אחא בר אדא למיגנא בר ממטללתא משום סירחא, דרבא לטעמ' דאמ' מצטער פטור מן הסוכה, והא אנן חולין ומשמשיהן תנן חולה אין מצטער לא, אמרי חולה הוא ומשמשיו פטור' מצטער הוא פטור משמשיו לא. פירש המורה מצטער שהסוכה מצערתו. ואינו נראה לי, דהיכי דמי שתצערנו הסוכה, אם היה אדם מעונג יעשה סוכה נאה מהדס ומעצי בשמים שלא תצערנו סוכתו, ותו מאי היא דאמרי' מצטער הוא פטור משמשיו לא, מה שמשין הוא צריך כיון שאין לו שום חולי, אם הוא אדם מעונג ואינו יכול לסבול בסוכה שמשיו שאינן מעונגין למה יפטרו. ונראה לי דהאי מצטער לא מחמת הסוכה הוא, אלא בלא הסוכה היה מצטער, כגון שהיה חלוש במעט ולא היה בריא, ואין זה חולה שצריך רפואה, וכעניין [חש בראשו ובעינו] דאמרן נמי שאין בו סכנה, מכל מקום צריך רפואה, והילכ' התירו לו ולמשמשיו לישן חוץ לסוכה, אבל מצטער אינו חולה שצריך רפואה אלא חלישות בעלמ' נקטיה, ואם יאכל יפה וישן יתחזק ומחמת חלישותו אינו יכול לסבול בתוך הסוכה או משו' באקי שמצערין אותו או משום סירחא דעשבים שעשה בהם סוכתו כשהיה בריא, ועכשיו שאחזתו חלישות התירו לו לישן חוץ לסוכה עד שיתחזק יפה. ודווק' לו התירו, אבל למשמשיו לא התירו, שאינו צריך כל כך שמשין, שאינו חולה הצריך רפואה ומאליו יתחזק.
פיס'. אוכלין אכילת עריי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עריי אמ' רב יוסף תרתי תלת ביעי, אמ' ליה אביי והא זמנין סגיאין דסגי ליה בהכי והויא לה סעודת קבע, אלא אמ' אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה. פי' שהוא קרוב לביצה אחת. ת"ר אוכלין עריי חוץ לסוכה ואין ישינין עריי חוץ לסוכה, מאי טע' אמ' רבא אין קבע לשינה. פי' שאדם מעביר שנתו בשינת עראי ועושה מלאכתו. תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עריי אבל לא שינת קבע, ותניא אידך לא קבע ולא עריי, ותניא אידך בין קבע בין עריי, לא קשיא הא דנקיט להו בידיה לא קבע ולא עריי שמא יפלו מידו לארץ, הא דמנח להו ארישיה עריי ולא קבע, הא דפריס להו סודרא בין קבע בין עריי. פירש המורה פריס סודרא עליהו והניחו אצל מראשותיו. ואינו נראה לי, שאם סילקו מעליו ושם אותם אצל מראשותיו פשיט', ואפילו לא פריש סודרא עליהו. ונראה לי דאנקיט להו בידיה קאי, דאי פריש סודרא עליהו ונקיט להו בידיה (ו)ישן בהם אפי' קבע, שאם יפלו מידיו לארץ מה בכך הרי הן כרוכין בסודר, ולא חיישי' אלא בדנקיט להו בלא כיסוי שלא יישן בהן אפי' עריי שמא יפלו לארץ. וכמה שינת עריי, תני רמי בר יחזקאל כדי הילוך ק' אמה. תני' [נמי הכי] הישן בתפיליו וראה קרי אוחז ברצועה [כ"ו ע"ב] ואינו אוחז בקציצה דברי ר' יעקב, וחכמ' אומ' ישן אדם בתפיליו שינת עריי אבל לא שינת קבע, וכמה שינת עריי כדי הילוך מאה אמה. אמ' רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס וכמה שינת הסוס שיתין נשמי, אביי הוה ניים כמיזל מפומבדיתא לבי כובי וקרי עליה רב יוסף עד מתי עצל תשכב.
<h2>דף כו:</h2>
ת"ר, הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח, בלילה חולץ ואינו מניח דברי ר' נתן, ר' יוסי הגלילי אומ' הילדים לעולם חולצין ואין מניחין מפני שרגילין בטומאה, לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור בתפילין. וזהו שרגילין בטומאה שמא יראו קרי. אמ' אביי בילדים ונשותיהן עמהן עסיק', שמא יבואו לידי הרגל דבר. ת"ר שכח ושימש מיטתו בתפילין אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה עד שיטול ידיו ויטלם, מפני שהידים עסקניות הן. נראה לי דהני סברי דבעל קרי אסור בתפילין ומשום הכי צריך לסלקן מעליו עד שיטבול או עד שיתן על ראשו ט' קבין מים, ור' יוסי לילדים לישן בהן ביום אסור שאף הוא סובר דבעל קרי אסור בתפילין, ומשום האי טע' אסר ודחה אביי ואמ' בילדים ונשותיהן עמהן עסיקי'. והמורה פירש בברייתא ראשונה אם ראה קרי לסלקן מעליו בעוד שהקרי עליו, ואינו נראה לי דאי משום האי טע' היא בברייתא שנייה שכבר שימש מיטתו מה קרי יש עליו ולמה מזקיקו לסלקן מעליו, ותו אמאי מתמהינן על ר' יוסי לימ' קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור בתפילין, לעולם מותר בתפילין אלא חייש לההיא שעתא שהקרי עליו. משום הכי נראה לי דטע' דהני משו' דבעל קרי אסור בתפילין הוא, אבל מיהו האי תנא סבר דבעל קרי אסור בדברי תורה, ומשום הכי אסר בתפילין, אבל ר' יהודה בן בתירה דאמ' בעל קרי מותר בדברי תורה, הוא הדין דמותר בתפילין וכיון דנהוג עלמ' כוותיה בעל קרי מותר בתפילין.
מעשה שהביאו לפני רבן יוחנ' בן זכיי כול'. מעשה לסתור, חסורי מיחסרא והכי קתני אם בא להחמי' על עצמו יחמיר, ומעשה שהביאו כול'. וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו. פי' מפני שאכלו בלא נטילת ידים נטלו במפה, שלא יטמאנו בידים מסואבות, ואע"ג דידים שניות הויין ואין שיני עושה שלישי בחולין, יש לומר אוכל חוליו בטהרה היה על טהרת תרומה או על טהרת קודש, שהשיני עושה בו שלישי, ואע"פ שלא היה בו כביצה מקבל טומאה בכל שהו, כדתניא בסיפרא [שמיני פ"ט], וההיא טומאה מדרבנן ולא רצה לוכל [אוכל] טמא אפי' פחות מכביצה, ואם היה כביצה לא היה רשאי לאוכלו בלא נטילת ידים ואע"פ שאוכלו במפה, כדאמ' בפרק כל הבשר [חולין ק"ז ע"ב] דאוכל מחמת מאכיל אע"פ שאינו נוגע בעי נטילת ידים והכא נמי אע"פ שאוכלו במפה בעי נטילת ידים, ואם היה כביצה היה צריך סוכה וגם היה צריך ברכת המזון לאחריו, אבל פחות מכביצה לא בעי ברכה לאחריו משום דסביר' ליה כר' יהודה דתנן [ברכות פ"ז מ"ב] עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומ' עד כביצה, אבל מיהו אע"ג דר' צדוק סביר' ליה כר' יהודה הלכה כר' מאיר משום דתני לה בסתמא. ורבינו חננאל זצ"ל כתב וקיימ' לן כר' מאיר בהא, מדפסיק ר' יוחנ' כי הא דאמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנ' ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן, דקיימלן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. וכך כתב גם בעל הלכות גדולות, אע"ג דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה הכא הלכ' כר' מאיר, דקאי ר' יוחנ' בשיטתיה, דאמ' ר' (מאיר ירמיה) [חייא] בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנ' שאכל כזית מליח ובירך עליו תחילה וסוף, וכתב עוד דכד אכיל כזית דגן מפיק ידי חובה מאן דאכל שיעורא דרבנ' כוותיה או כזית או כביצה, אבל [אי] אינהו אכלי עד שובעא ואיהו אכל כזית לא מפיק כזית שיעור' דאורייתא אלא מברך מאן דאכיל ושבע. [עיין בברכות בפ' ג' שאכלו במהדורא תליתאה שסתרתי דברי בה"ג, וכך כתב שם המורה].
<h2>דף כז.</h2>
מתני'. ר' אלעזר אומ' ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכל בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמ' אומ' אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד. ועוד אמ' ר' אליעזר מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון ישלים בלילי יום טוב האחרון, וחכמ' אומ' אין לדבר תשלומין, ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקון. מאי טע' דר' אליעזר, תשבו כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, [אף סוכה אחת ביום ואחת בלילה]. ורבנן כדירה, מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה נמי אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אי הכי לילי יום טוב הראשון נמי, אמ' ר' יוחנ' משום ר' שמעון בן יהוצדק נאמר כאן חמשה עשר ונאמ' בחג המצות חמשה עשר, מה להלן לילה הראשון חובה מיכן ואילך רשות, אף כאן לילה הראשון חובה מיכן ואילך רשות. והתם מנלן, אמ' קרא בערב תאכלו מצות, הכת' קבעו חובה.
פיס'. ועוד אמ' ר' אליעזר מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון ישלים בלילי יום טוב האחרון. פי' משלים ואוכל בסוכה ואין כאן משום בל תוסיף, שכיון שהוא מתכוין להשלים החסרון של ז' ימי סוכה אין זה בל תוסיף, ובודאי אי אכל כל ארבע עשרה [סעודות] בסוכה (והיה) [ועוד היה] אוכל בלילי שמיני זה היה בל תוסיף. ומקשה, והאמ' ר' אליעזר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לוכל בסוכה. פי' ואמאי קפיד אתשלומין דלילה הראשון טפי מכולהו, הוה ליה למימר מי שלא אכל כל ארבע עשרה סעודות וחיסר אחת מהן ישלימנה בלילי יום טוב האחרון. אמ' ר' אמי חזר בו ר' אליעזר. פי' חזר והודה לחכמים שאינו חייב אלא לילה הראשון בלבד, ואע"פ שחזר בו מחומר' הראשונה שייך למיתני ועוד שכמו שהיה תחילה מחמיר בזו כן מחמיר עכשיו גם בזו. במאי משלים, אילימ' בריפתא סעודה דליליא קא אכיל, ולא מוכחא מילתא, אלא מאי ישלים במיני תרוגימא, תניא נמי הכי אם השלים במיני תרוגימא יצא. שאל אפטרופוס של אגריפס המלך את ר' אליעזר, כגון אני שאיני רגיל לוכל אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל סעודה אחת ואיפטר, אמ' לו בכל יום אתה ממשיך כמה פרפריות לכבוד עצמך ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת (הפת) [אחת] לכבוד קונך. והל' כחכמ'. וילפינ' מדר' אליעזר שהפרפרת חשובה, ואם כן ג' סעודות של שבת יכול לקיימה בפרפרת ומיני תרוגימא.
<h2>דף כז:</h2>
תניא ר' אליעזר אומ' אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד, מאי טע' דר' אליעזר אמ' קרא חג הסוכות תעשה לך, עשה סוכה לשם החג כולו. פי' שכל החג ישב באותה סוכה. ורבנן הכי קאמ' עשה סוכה בחג. פי' וביום טוב לא מצי עביד לה אלא ודאי בחולו של מועד קאמ', ואע"פ שאינה לז' ימים כשירה. תניא ר' אליעזר אומ' כשם שאין יוצא אדם ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו דכת' ולקחתם לכם משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכת' חג הסוכות תעשה לך משלך. וחכמ' אומ' אע"פ שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו [ביום טוב הראשון] של חג בלולבו של חבירו, אבל אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו. ורבנן האי לך מאי דרשי ביה, מיבעי ליה למעוטי גזולה, אבל שאולה כת' כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת [פי' מכל האזרח דריש דל"ל למיכתב כל אלא לומר לך כולן ראויין לישב בסוכה אחת], ואי איפשר שיוכלו [כל] ישראל לישב בסוכה אחת כי אם על ידי שאלה שלא יגיע לכל אחד ואחד פרוטה והאי לך לא מיעט אלא גזולה, ובפרקין דלקמ' [ל"א ע"א] נפרש היכי דמיא גזולה, והל' כחכמים.
<h2>דף כח.</h2>
מתני'. מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו בית הלל לבית שמי מעשה שהלכו זקני בית שמי וזקני בית הלל לבקר את יוחנ' בן החורוני, ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר, אמרו להם משם ראייה, אף הן אמרו לו אם כן היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך. כבר פרישנא לה בריש פירקא קמא [ג' ע"א]. נשים ועבדים וקטנים פטורי' מן הסוכה. כל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, ומעשה שילדה כלתו של שמי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן. ת"ר אזרח זה אזרח, האזרח להוציא את הנשים, כל לרבות את הקטנים. [כ"ח ע"ב] והתנן נשים ועבדים וקטנים פטור' מן הסוכה, לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך, קטן שהגיע לחינוך מדרבנ' הוא, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו, אמרי דבי ר' ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו, ריש לקיש אמ' כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. מעשה שילדה כלתו של שמי כול' מעשה לסתור, הכי קאמ' ושמי מחמיר ומעשה שילדה כלתו כול'.
<h2>דף כח:</h2>
מתני'. כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עריי. ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות, משתסרח המקפה. מושלין אתו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג לקוניו ושפך לו הקיתון על פניו. תנא משתסרח המקפה של גריסין. אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נש(א)[ב] זיקא וקא מייתי צבייתא, אמ' להו רב יוסף פנו לי מניי מהכא, אמ' ליה אביי והא משתסרח המקפה תנן, אמ' ליה לדידי כיון דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמי. ת"ר [היה אוכל בסוכה וירדו עליו גשמים וירד אין מטריחים אותו לעלות עד שיגמור סעודתו], היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד אין מטרחין אותו לעלות עד שייעור משיעלה עמוד השחר. פי' תרתי בענן, שייעור הוא מאיליו ולא יקיצוהו אחרים, ואפי' עלה עמוד השחר אין מקיצין אותו שיעלה וישכב בסוכה. ודווקא אם הקיץ משיעלה עמוד השחר, אבל אם הקיץ בחצי הלילה אין מטריחין אותו לעלות.
<h2>דף כט:</h2>
לולב הגזול והיבש פסול, של אשירה ושל עיר הנידחת פסול, נקטם ראשו נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר. ר' יהודה אומ' יאגדנו מלמעלה. ציני הר הברזל כשירות. כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר. קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שיני. בשלמא יבש הדר בענן וליכא, אלא גזול בשלמא ביום טוב ראשון בענן לכם משלכם, אלא ביום טוב שיני מאי טעמ', אמ' ר' יוחנ' משום ר' שמע' בן יוחי משום דהויא [ליה] מצוה הבאה בעבירה. איתמר נמי אמ' ר' אמי יבש פסול מפני שאינו הדר, גזול פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעביר'. ופליגא דר' יצחק בר נחמני, דאמ' ר' יצחק בר נחמני אמ' שמואל לא שנו אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שיני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. מותיב רב נחמן בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול, הא שאול כשר, אימת אילימ' ביום טוב ראשון שאול כשר הכתיב לכם משלכם, אלא לאו ביום טוב שיני וקתני גזול פסול, אמ' רב אשי לעול' ביום טוב ראשון ולא מיבעיא קאמ', לא מיבעיא שאול דלאו דידיה הוא, אבל גזול [אימא] סתם גזילה יאוש בעלים הוא וכדידיה דמי, קמ"ל. והילכ' כרב אשי דהוא בתרא, דמוקי מתני' ביום טוב ראשון אבל ביום טוב שיני אפי' גזול כשר.
<h2>דף ל.</h2>
אמ' להו רב כהנא להנהו אוונכרי. פי' תגרין שקונין הדסין ומוכרין לכל הצריך ללולבו. כי זבניתו אסא מגוים ליגזו אינהו וליתבו לכו, מאי טע' סתם גוים גזלי ארעתא דישראל נינהו [ל' ע"ב] וקרקע אינה נגזלת, [הלכך] ליגזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש בידיהו דידהו ושינוי בעלים בידייכו דידכו, סוף סוף כי גזו להו אוונכרי נמי ליהוי יאוש בעלים בידא דידהו ושינוי בעלים בידא דידן, לא צריכא בהושענא דאוונכרי גופיהו וליקנייה בשינוי מעשה, קסבר לולב אין צריך אגד, ואם תמצא לומר צריך אגד שינוי החוזר לברייתו הוא, וליקנייה בשינוי השם דמעיקרא אסא והשתא הושענא, מעיקרא נמי אסא דהושענא קרי להו.
<h2>דף לא.</h2>
ת"ר, סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים ר' אליעזר פוסל וחכמ' מכשירין. אמ' רב נחמן מחלוקת כשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו, דר' אליעזר לטעמ' דאמ' אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, אי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא, אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא. ורבנן לטעמ', דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא, אבל גזל עצים וסיכך בהן דברי הכל אין לו אלא דמי עצים בלבד, ממאי מדקתני דומיא דרשות הרבים, מה רשות הרבים קרקע דלאו דידיה הוא אף סוכה נמי קרקע דלאו דידיה הוא. פי' אין לו אלא דמי עצים בלבד מפני תקנת השבים, כדתנן [גיטין פ"ה מ"ה] על המריש הגזול שבנאו בבירה שיתן דמיו מפני תקנת השבים. ואי קשיא והא הויא מצוה הבאה בעבירה. יש לומר, היכא אמרי' מצוה הבאה בעבירה הני מילי ביאוש לבדו והדבר עומד בעינו ביד הגזלן, אבל אם יש בו שינוי רשות אין העבירה בידו. אי נמי אם יש בו שינוי מעשה כיון שנשתנה מכמות שהיה, ופנים חדשות באו לכאן, כגזל דמים וקנה בהן סוכה ולולב דמי וכשירין, ותקנת השבים כשינוי מעשה עשאוה חכמ'. אי נמי יש לומר דלא סבירא להו לכל הני מצוה הבאה בעבירה פסולה.
ההיא איתתא דגזלו עצים מינה וסיככו בהו, והוו יתבי רב נחמן ורבנן (ל)[ב]גווה אתת קמיה דרב נחמן ואמרה ליה ריש גלותא וכולהו רבנן בסוכה גזולה קא יתבי, צווחא צווחא וליכא דאשגח בה, אמרה איתת' דהוה ליה לאבוהא תלת מאה ותמסרי עבדי צווחה קמייכו ולא אשגחיתו, אמ' להו רב נחמן הא פעיתא היא אין לה אלא דמי עצים בלבד. אמ' רבינא האי כשורא דמטללתא דגזלה ומטלל עלה עבדו בה רבנן משום תקנת מריש, פשיט', מאי שנא מעצים, מהו דתימא עצים שכיחי אבל הא דלא שכיחא אימא לא, קמ"ל. והני מילי בגו שבעה אבל לאחר שבעה [הדרא בעינה, ואי חברה בטינא אפילו לאחר ז'] יומי [נמי] יהיב ליה דמי. כתב המורה והאי דאמרי בפרק הישן [כ"ז ע"ב] דמודו חכמים בגזולה, לאו בגוזל סוכה המחוברת לקרקע ולא בגוזל עצים ומסכך בהו, אלא בסוכה העשויה בראש העגלה או בראש הספינה, דהיא עצמה נגזלת ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנויה, ואין כאן משום תקנת שבים, שהרי לא טרח לבנותן ולא הוציא עליה יציאות הילכך גזולה היא. אבל בעל הלכות גדולות כתב מאי שנא לולב הגזול מסוכה גזולה דמכשרי רבנן, דת"ר סוכה גזולה והמסכך ברשו' הרבי' ר' אליעזר פוסל וחכמ' מכשירין, אמרי' התם היכי דמי אי דגזל מיניה קרקע וטללה בעצים דידיה קסברי רבנן קרקע אינה נגזלת, אי דגזל עצים וטלל בהו קננהו בשינוי מעשה, אי הכי לולב נמי ליקנייה בשינוי מעשה, קסברי רבנ' לולב אין צריך אגד, ואם תמצי לומר צריך אגד שינוי החוזר לברייתו הוא ולאו שמיה שינוי, אי הכי עצי סוכה נמי שינוי החוזר לברייתו הוא, אלא עצי סוכה היינו טעמ' משום דקננהו בשינוי השם, מעיקרא עצים סתמא מיקרו והשתא סכך מיקרו, אי הכי לולב נמי מעיקרא אסא והשתא קרו ליה הושענא. [אמרי אסא ליכא שינוי השם דמעיקרא נמי אסא דהושענא מיקרי]. ואינן נראין לי דבריו, דאם כן גזולה לרבנן דפסלי היכי דמי, ודאמרן נמי בפרק קמא [ט' ע"א] ובית הלל לך למעוטי גזולה, אלא ודאי פתרון המורה עיקר. וגם טעם גזל עצים וסיכך בהן אינו משום שינוי השם אלא מפני תקנת השבים, כדאמר' לעיל.
תניא ארבעת מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ולא דבר אחר, וכולן כמושין כשירין יבישין פסולין, ר' יהודה אומ' אף יבישין כשירין, ואמ' ר' יהודה מעשה בבני כרכין שהיו מורישין לולביה' לבני בניהן, אמרו לו משם ראיה, אין שעת הדחק ראיה. מיכן מוכיח שכל פסלויות הנמנין במשנתינו הני מילי היכא דאיפשר לאשכוחי אחרינא, אבל אם אי איפשר שלא ימצא אחר והיא שעת הדחק גם רבנן מודו שמוטב שנקיים המצוה בזה, ואע"פ שאין בו הדר מצוה, ממה שנפסיד המצוה לגמרי. אמ' מר כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין (מהן) [עליהן], פשיט', מהו דתימ' הואיל ואמ' ר' יהודה לולב (אין) צריך אגד, ואי מייתית מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, קמ"ל. אמ' מר לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ולא דבר אחר, פשיט', מהו דתימ' לייתי דלא תשתכח תורת אתרוג, קמ"ל דאם כן נפיק מיניה חורבא דזמנין דאיכא ואתי למיסרך.
<h2>דף לא:</h2>
פיס'. של אשירה ושל עיר הנידחת פסול. והאמ' רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר, הכא באשירה דמשה עסיקי' דכתותי מיכתת שיעורא, דכת' ואשיריהם תשרפון באש. פי' אבל ע"ז [דהשתא] משתריא בביטול ולא קיימא לשריפה. דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנידחת, ש"מ. ואי קשיא והא אמרי' בשילהי כיסוי הדם [חולין פ"ט ע"א] והתני' שופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע לא יצא, לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל לא יצא, אמ' רב אשי הכי השתא התם שיעוריה בענן וע"ז כתותי מיכתת שיעורא, דאלמא אפי' בע"ז נמי אמרי' לא יצא. יש שמתרצין דההיא מתניתא נמי מוקי לה רבא באשירה דמשה כדאוקי מתני'. ויש שמתרצין דעיר הנידחת גרסי' התם ולא ע"ז, והאי דאוקימנ' מתני' באשירה של משה. קשיא לי אמאי לא אוקמה בע"ז שליש' שאינה בטילה עולמית, כדאמרי' בע"ז בפרק ר' ישמעאל [נ"ג ע"א].
פיס'. נקטם ראשו פסול. אמ' רב הונא אמ' ר' חנינא לא שנו אלא נקטם, אבל נסדק כשר. ונסדק כשר, והתניא לולב כפוף קווץ סדוק עקום דומה למגל פסול, חרות פסול דומה לחרות כשר. פי' שהתחיל להתקשות קצת כמו החרות, אבל לא נעשה עדיין קשה כחרות. קתני מיהת סדוק פסול. אמ' רב פפא דעביד כבהמנק. [פי' האי דקתני סדוק פסול לא שנסדקו ראשי עליו או השדרה, אלא דעביד כהימנק] שהוא כלי של ברזל של סופרים שיש לו שני ראשים (ב)[ו]ראשו [אחד] מפוצל שבו תופש הקונטרס, כך גדל הלולב כמין שני שזראות מחצית עליו לכאן ומחצית עליו לכאן. אמ' מר עקום דומה למגל פסול, אמ' רבא לא אמרן אלא לפניו אבל לאחריו ברייתו הוא וכשר, אמ' רב פפא וצדדין נמי כלפניו דמי, ואמרי לה כלאחריו דמי, ואיפסיק היל' לחומרא. אמ' רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא [בעל מום הוא] ופסול.
<h2>דף לב.</h2>
פיס'. נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר. אמ' רב פפא נפרצו דעביד כחופיא, נפרדו דאיפרוד איפרודי. פי' ניתקו העלין מן הלולב ואגודין בו קצת, ודמי האי לולב לחופיא שמנתקין העלין ואוגדין אותו ומכבדין בהן. אבל אם נתפרדו העלין ואין כפותין זה עם זה, [אלא נתפרדו זה מזה] ולא ניתקו ממקום חיבורן כשר, ועל זה אמ' ר' יהודה יאגדנו מלמעלה, [שיראו כפותין]. בעי רב פפא נחלקה התיימת מהו, ת"ש דאמ' ר' יהושע בן לוי נחלקה התיימת נעשה כמי שניטלה התיימת ופסול. פירש המורה תיומת ב' עלין העליונים האמצעיים שבהן השדרה כלה. וקשיא לי בהאי פירושא, דאם כן היינו נקטם ראשו. ורבינו יצחק זצ"ל פירש תיימת גבא דהוצא, דמתיים להו לב' צידי העלה ומשוי להו חד, כי כל אחת היא כפולה לשנים ותאומה מגבה, אם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד כשהוא כפול לשנים והתיימת שלהן קיימת כשר, ואם נחלקה התיימת הרי היא כמי שניטלה והוה ליה כחסר ופסול, וזה הפתרון נראה לי.
פיס'. ציני הר הברזל כשירות. פי' דקלים שלולביהן הן קצרין העלין שלהן ומקום גידולן נקרא הר הברזל. אמ' אביי לא שנו אלא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול.
<h2>דף לב:</h2>
פיס'. כל לולב שיש בו שלשה טפחי' כדי לנענע בו כשר. אמ' רב יהודה אמ' שמואל שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס טפח, ור' פרנך אמ' ר' יוחנן צריך שיהא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח. תנן לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר, אימ' וכדי לנענע בו [כשר], למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וקיימ' לן [ערובין מ"ז ע"ב] שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. תניא שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ארבעה, ר' טרפון אומ' באמה בת חמשה טפחים, כי אתא רבין אמ' אמה בת חמשה טפח' עשה אותה ששה צא מהן שלשה להדס, [הוה להו תרי ופלגא. פי' הג' טפחים מגיעין ב' וחצי]. אמ' רב הונא אמ' שמואל הלכה כר' טרפון, והאמ' רב יהודה אמ' שמואל שיעור הדס וערבה שלשה, לא דק ולחומרא לא דק.
מתני'. הדס הגזול והיבש פסול, של אשירה ושל עיר הנידחת פסול, נקטם ראשו נפרצו עליו או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול, ואם מיעטן כשר. ואין ממעטין ביום טוב. ת"ר, ענף עץ עבות, עץ שהוא עבות ושענפיו חופין את עצו. ת"ר קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת זהו הדס. תניא עבות כשר ושאינו עבות פסול, היכי דמי עבות, אמ' רב יהודה כגון דקיימי תלתא תלתא בקינא. רב כהנא אמ' אפי' תרי וחד. רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא, אמ' ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה. ת"ר נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר, ובלבד שתהא עבותו קיימת, ומשכחת לה באסא מצראה דקיימי שבעה טרפי בחד קינא, דכי נתר בהו ארבע פשו להו תלתא. ת"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלי' לחין כשר, אמ' רב חסדא ובראש כל אחד ואחד. פי' האי עליו אלולב קאי, שהיו בו הרבה בדין של הדס ויבשו רובן, אם נשתיירו בו שלשה בדין ובהן שלשה עלין לכל אחד כשר, דאי אהדס קאי הוה ליה למימר נשתיירו בו שלשה עלין ולא שלשה בדי עלין, ותו דקאמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד, ש"מ דאלולב קאי. ולא דמי האי לברייתא דלעיל דקתני נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט, דההוא ודאי קאי אהדס, אבל האי קאי אלולב.
<h2>דף לג.</h2>
פיס'. נקטם ראשו פסול. תני עולא בר חיננא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר. ולקמן [ל"ד ע"ב] פסקינן הילכתא דאפי' בלא תמרה כשר. או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול. אמ' רב חסד' דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהיה בעזרו, לא שנו אלא שחורות אבל ירוקות מינא דהדס הוא וכשירות. אמ' רב פפא אדומות כשחורות דמיין, כדר' חנינא דאמ' ר' חנינה האי שחור אדום הוא אלא שלקה. תניא לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר, ר' יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול, מאי טעמ' דר' יהודה יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, דכת' ולקחתם אגודת אזוב, מה להלן אגודה אף כאן אגודה, ורבנן לית להו לקיחה לקיחה. והל' כרבנן.
<h2>דף לג:</h2>
ת"ר, לולב מצוה לאוגדו, לא אגדו כשר, מני אי ר' יהודה כי לא אגדו אמאי כשר, ואי רבנן מאי מצוה [לעולם רבנן, ומאי מצוה] מצות זה אלי ואנוהו. ת"ר, לולב שהותר איגודו ביום טוב אוגדו כאגודה של ירק. בפרק הקומץ רבה [מנחות כ"ז ע"א] תנן ארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה, ואמרי' בגמרא ולקחתם לכם שתהא לקיחה תמה, אמ' רב חנן בר רבא לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין, מיתיבי ארבעה מינין שבלולב שנים מהן עושין פירות ושנים מהן אין עושין פירות, העושין פירות יהו זקוקין לשאינן עושין פירות, ושאין עושין פירות יהו זקוקין לשעושין פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו עד שיהו כולן באגודה אחת. וכן יש' בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת שנ' ואגודתו על ארץ יסדה, תנאי היא דתני' לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר, ר' יהודה אומ' אגוד כשר ושאינו אגוד פסול, פי' וההיא מתניתא ר' יהודה היא ולית היל' כוותיה, אלא כל היכא דאית ליה ד' מינין אע"פ שנטלן בזה אחר זה יצא.
מתני'. ערבה גזולה ויבישה פסולה, של אשירה ושל עיר הנידחת פסולה, נקטם ראשה נפרצו עליה והצפצפה פסולה, כמושה או נשרו מקצת עליה ושל בעל כשירה. ת"ר, ערבי נחל, אין לי אלא ערבי נחל, של בעל ושל הרים מניין, ת"ל ערבי מכל מקום. [ל"ד ע"א] ת"ר ערבי נחל פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים. ת"ר אי זו היא ערבה ואי זו היא צפצפה, ערבה קנה שלה אדום עלה שלה משוך ופיה חלק, צפצפ' קנה שלה לבן עלה שלה עגול ופיה דומה למגל, והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול, אמ' אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא, אמ' אביי ש"מ האי חילפא גילא כשר להושענא.
<h2>דף לד:</h2>
מתני'. ר' ישמעאל או' שלשה הדסין ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, ואפי' שנים קטומין ואחד שאינו קטום. ר' טרפון אומ' אפי' שלשתן קטומי'. ר' עקיבה אומ' כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת. תניא ר' ישמעאל אומר פרי עץ הדר אחד, כפת תמרים אחד, דכפת כת', ענף עץ עבות שלשה. פי' אין עבות פחות משלשה, ואע"ג דהאי עבות קאי אעלין שיהו גדילין עבות ולא יהא הדס שוטה, דריש ביה נמי שיהו שלשה הדסין בלולב. וערבי נחל שתים, ואפילו שנים קטומין ואחד שאינו קטום, ואמרי' ר' ישמעאל מאי טע', אי בעי שלימין ליבעי כולהו שלימין ואי לא בעי שלימין אפי' חד נמי לא ליבעי, אמ' ביריא אמ' רב אשי חזר בו ר' ישמעאל. פי' שאינו רוצה שלשה אלא אחד, ואי אמרת אמאי תני בחזרה נמי שלשה משום מצוה בעלמ' ליטול שלשה הדסין, אבל אינו חובה אלא האחד, ומשום הכי תני ואפי' שנים קטומין ואחד שאינו קטום. ר' טרפון אומ' אפי' שלשתן קטומין. פי' דלא בעי הדר בהדס. ואי קשיא מה נפשך, אי אית ליה היקישא אפילו בהדס נמי ליבעי הדר, ואי לית ליה היקישא אפי' בלולב וערבה נמי ליפלוג ויכשיר הקטום, ויכשיר נמי היבש בכולן, דהא טעמ' דיבש משום הדר הוא, ולא כת' הדר אלא גבי אתרוג. יש לומר, ר' טרפון אית ליה היקישא ובכולהו בעי הדר, וטע' דידיה גבי הדס משום דענפיו חופין את רובו, וכי נקטם ראשו לא מיתחזי כולי האי ואכתי הדר הוי. ובירושלמי אמרי' ר' חגי בעי קומי ר' יוסי מה בא ר' טרפון להוסיף על דברי ר' ישמעאל, אמ' ליה ר' ישמעאל לא סבר קטום הדר ר' טרפון סבר קטום הדר. אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' טרפון, ואזדא שמואל לטעמ', דאמ' להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו ואי לא דרישנא להו כר' טרפון, מאי טע' אילימ' משום דמיקל לידרוש להו כר' עקיבה דמיקל טפי, תלתא וקטימי שכיחי, חד ולא קטים לא שכיח. פי' בטורח אתה מוצא שיגיע העבות עד ראשו, ובעבור זה היו קוטמין עד העבות, שיהא העבות בראשו עושה עיקר המצוה, כדאמרן ובראש כל אחד ואחד. ומהכא מוכח דהלכה כר' עקיבה דמכשר בחד, והלכה כר' טרפון דמכשר בקטום, תניא ר' אליעזר אומ' יכול יאגדם כולן בבת אחת, אמרת וכי נאמ' פרי עץ הדר וכפות תמרים והלא לא נאמר אלא כפות תמרים, מניין שמעכבין זה את זה, ת"ל ולקחתם שתהא לקיחה תמה.
מתני'. אתרוג הגזול והיבש פסול, של אשירה ושל עיר הנידחת פסול, ושל ערלה פסול, ושל תרומה טמאה פסול. ושל טהורה לא יטול, ואם נטל כשר, של דמאי בית שמי פוסלין ובית הלל מכשירין. ושל מעשר שיני בירושלם לא יטול, ואם נטל כשר. ת"ר, פרי עץ הדר, עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומ' זה אתרוג. ואימ' פלפלין, משום דלא איפשר, היכי ליעביד נינקוט חדא לא מינכרא לקיחתה, לינקוט תרי פרי אחד אמ' רחמ' ולא שנים ושלושה פירות, הילכך לא איפשר.
מתני'. עלתה חזזית על רובו, ניטלה פיטמתו, ניקלף ניקב [נסדק] וחסר כל שהו פסול. עלתה חזזית על מיעוטו, [ניטל עוקצו], ניקב ולא חסר כל שהו כשר. אתרוג הכושי פסול, והירוק ככרתן ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל. פי' נראה לי שהחזזית היא במחובר, וכמו שהיא עולה בבעלי חיים כך עולה במחובר לקרקע, אבל מה שעולה לו בתלוש לא תיקרא חזזית ואינו אלא מחמת יובש.
מתני'. שיעור אתרוג קטן ר' מאיר אומ' כאגוז, ר' יהודה אומ' כביצה. והגדול כדי שיכול לאחוז את שניהן בידו אחת, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו. וקיימ' לן [ערובין מ"ו ע"ב] ר' מאיר ור' יהודה הל' כר' יהודה, ובירוק ככרתן דהוא אתרוג הבוסר הלכה כר' יהודה דפוסל, דאע"ג דפליגי באתרוג הבוסר בברייתא דר' עקיבה פוסל וחכמ' מכשירין, ומשמ' דהל' כחכמ', אמתני' סמכי' ולאו אבריית', והוה ליה כמחלוקת דמתני' וסתם דבריית' שאין הלכה כסתם דברייתא. ובגדול קיימ' לן ר' יהודה ור' יוסי הלכ' כר' יוסי, תניא אמ' ר' יהודה מעשה ביר' עקיבה שבא בבית הכנסת ואתרוגו על כתיפו אמרו לו אין זה הדר, אמ' ר' יוסי משם ראיה כך אמרו לו אף זה הדר.
<h2>דף לה.</h2>
פיס'. ושל ערלה פסול. מאי טע', ר' חייא בר אבא ור' יוסי, חד אמ' לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמ' לפי שאין בה דין ממון. ואי קשיא, הרי הכשרנו בלולב של ע"ז ואע"פ שהוא אסור בהנאה ואין בו דין ממון. יש לומר, דלולב וערבה והדס שאינן אלא עצים בעלמ' ולא שוו מידי לא הקפידה תורה בהם, ואע"פ שאין בהם דין ממון כשירין, וקיום המצוה לא חשיב הנאה דמצות לא ליהנות ניתנו, אבל אתרוג (דשרי) [דשוי] לאכילה ויש בו דין ממון (ו)הקפידה תורה עליו, ומשום הכי של ערלה פסול. ואי קשיא, והא אמרי' בפרק מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"ב] דסנדל של תקרובת ע"ז לא תחלוץ, ואם חלצה חליצתה פסולה, אלמא כיון דלית ליה היתר בביטול, לשריפה קאי כאשירה של משה ומיכתת שיעוריה, ואם כן כל איסורי הנאה שאין היתר לאיסורן לשריפה קיימי וכתותי מיכתת שיעוריהו, והכי תנן בשילהי תמורה [ל"ג ע"ב] אילו הן הנשרפין חמץ בפסח ותרומ' טמאה והערלה וכלאי הכרם, ובשלמ' תרומה טמאה לא קשיא דאע"ג דלשריפה קיימא נהנין משריפתה, אבל ערלה שאסור ליהנות משריפתה קשיא, ואמאי איכפלו למיתב בה טע' אחרינא, תיפוק לי דמיכתת שיעורה דומיא דסנדל של תקרובת ע"ז ואשיר' דמשה, ואי אמרת לא דמי דסנדל של תקרובת ע"ז [ואשרה של משה], דאם מכרו תופש דמיו כדקיימלן [ע"ז נ"ד ע"ב] מוהיית חרם כמהו, כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמהו, אבל איסורי הנאה דמיהן מותרין, כדתנן בפרק האיש מקדש [נ"ו ע"ב] המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת, אין זה כלום שאם היה מותר למוכרן היה טוב ולא הוו קיימי לשריפה, אלא שאסור למוכרן שבשעה שהוא מוכר אותם עובר בלאו שהוא נהנה מהן ומקבל דמיהן, ומשום הכי קיימי לשריפה. ויש לומר דהאי ערלה סתם קתני ואפי' בחוצה לארץ, שאינה אסורה בהנאה אלא באכילה, כדאמרי' בפרק קמא דקידושין [ל"ט ע"א] שהלכ' למשה מסיני היא דודאה אסורה וספיקה מותרת, וכדאמ' התם ספק לי ואנא איכול, הילכך לאו לשריפה קיימא שהרי מוכרה לחבירו ואינו מודיעו שהיא ערלה ומותר בה, להכי מפר' טעמ' לפי שאין בה היתר אכילה. והאי דאמר' לפי שאין בה דין ממון, בא לחלוק עליו ולאסור מעשר שיני בירושלם לר' מאיר דאמ' ממון גבוה הוא ולאו אערלה קאי, וכשמקשה לו מתרומה טמאה ואינו מקשה לו מערלה משום דהוה מצי לאוקומי מתני' בערלה דארץ ישראל דאסורי' בהנאה משום הכי מקשה ליה מתרומה טמאה.
<h2>דף לה:</h2>
ושל תרומה טהורה לא יטול ואם מפני שמכשירה לקבל טומאה כשמחזירן למים וזהו טעם מעשר שיני בירושלם. ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה. ושל דמאיי בית שמי פוסלין ובית הלל מכשירין, מיגו דאיבעי מפקר ליה לנכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה, כדתניא מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ובית שמי אומ' אין מאכילין.
פיס'. עלתה חזזית על מיעוטו. אמ' רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו, המקום יהיה בעזרו, לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות הוה ליה כמנומר ופסול, אמ' רבא ובחוטמו אפי' כל שהו פסול. [ל"ו ע"א] תניא אתרוג תפוח, סרוח, כבוש, שלוק, כושי, פסול. פי' תפוח שנפל במים ונתפח, סרוח שנפל בטיט ונסרח ואין זה הדר. והתניא כושי כשר, דומה לכושי פסול, רבא אמ' לא קש' הא לן והא להו. פי' בבל הסמוכה לארץ כוש שהן שחורין אתרוגיהן הכושי כשר, ואם הוא שחור הרבה שדומה לאדם כושי פסול, ובארץ ישרא' שהן רחוקין הרבה מארץ כוש אפי' הכושי פסול שאין זה הדר. תניא אתרוג הבוסר ר' עקיבה פוסל וחכמ' מכשירין. פירש המורה בוסר קטן כמין פול הלבן, וכך ראיתי שפירש גם רבינו גרשום זצ"ל, חכמ' פליגי אדר' יהודה ואדר' מאיר, דחד אמ' כאגוז וחד אמ' כביצה, ואינהו מכשיר' אפי' כפול הלבן והיינו בוסר. ואינו נראה לי פתרון זה כלל, דהאי דאמרי' בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ג ע"א] הוא בוסר הוא גירוע שיעורו כפול הלבן, לא נאמ' אלא בבוסר דענבים שגרעיני הענבים הם קטנים, אבל הבוסר דאתרוג גדול הוא ואין לשערו בפול הלבן. והנכון בעיני דמאי דתנן במתני' והירוק ככרתן ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל, הוא אתרוג הבוסר, ואתי ר' יהודה כר' עקיבה ור' מאיר כחכמים, ובאתרוג קטן נמי דפליגי במתני' דאמ' ר' מאיר כאגוז ור' יהודה כביצה [זה] אינו בוסר שלא נגמר הפרי, אלא שעדיין עתיד להתגדל ולהתעבות יותר, ושתי חלוקותיהן הביא בגמ' בריש פרקין, ובשתיהן פירש התלמוד לר' יהודה משו' דלא גמר פירא, וזהו פירושו הירוק ככרתן אע"פ שגדל ונתעבה כל צורכו (ו)עדיין לא נתמתק והוא בוסר ועתיד לעמוד באילן [כדי שיגמר הפרי ויתמתק. ואתרוג קטן נתמתק כבר אלא שעדיין עתיד לעמוד באילן] כדי שיגדל ויתעבה יותר, והיינו דלא גמר פירא, שלא נגמר בישולו.
ניטלה פיטמתו. תני ר' יצחק [בן אלעזר] ניטלה בוכנתו. פירש המורה מפי ר' יעקב ביר' יקר זצ"ל ראש האתרוג, ובמתניתא הוה תני להאי פיטמתו בוכנתו, לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא, ומשם רבינו יצחק הלוי זצ"ל פירש פיטמתו ועוקצו שניהן בזנב, עוקצו שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג כשר, פיטמתו שניטל העוקץ מתוך האתרוג וחיסרו ולפיכך פסול, [והיינו] דתני ר' יצחק בן אלעזר בוכנתו מה שנכנס לתוך האתרוג כבוכנא הנכנסת ומכה באסיתא, וקילס המורה לשון רבינו יעקב מפני שלא מצינו בכל מקום פיטמא עוקץ. ואי קשיא לפתרון המורה דמפרש פטמא ראש האתרוג תיפוק לי משום דחסר כל שהו לאו מילתא היא, דחסר כל שהוא לאו מילתא באנפי נפשה היא, דלא מפרשא מתני' נקב או שחסר כל שהוא אלא ניקב וחסר כל שהוא, אבל חסר כל שהו ולא ניקב כשר, כדקתני עולא בר חיננא ניקב נקב מפולש בכל שהו ושאינו מפולש בכאיסר, דיקא נמי דקתני סיפא ניקב ולא חסר כל שהוא כשר, אלמא תרויהו חדא מילת' נינהו ובתרויהו מיפסיל אבל בחד לא מיפסיל, שאם ניקב נקב מפולש וחסר כל שהוא פסול, אבל ניקב נקב מפולש ולא חסר כל שהוא כשר, כגון שתחב בו את המחט, או אם חסר כל שהוא ולא ניקב נקב מפולש כשר עד שינקב כאיסר. ורבינו יצחק זצ"ל פירש פיטמתו דד של אתרוג והוא חוטמו, כדתנן הפיטמא של רימון והוא שושנתו, ובוכנתו פירש קצה העץ הנתון באתרוג, שהוא תלוי בו באילן ובעיקר העץ סביבותיו כעין אסיתא והעץ יוצא ממנה, ונמצא העץ בתוכה כמו בוכנא באסיתא, ואם נעקר העץ שהיא בוכנתו מעיקרו ולא נשתייר ממנו בתוך האסיתא כלום נמצא מקומו כמין גומא שהיא כאסיתא ונראה כמו ניקב וחסר ולפיכך פסול, ואם נחתך העץ מלמעלה במעט ונשתייר ממנו כל שהוא בתוך האסיתא כשר, וזהו ניטל עוקצו כשר. ואינו נראה לי, דאם כן הוה ליה למיתני אף בוכנתו, והוה משמ' דבא להוסיף דגם אם ניטלה הבוכנא פסול, אבל השתא דתני בוכנתו משמע שהכל אחד, ומה שקורא תנא דמתני' פיטמתו קורא ר' יצחק בן אלעזר בוכנתו, ועוד אם בוכנתו הוא שורש העוקץ היה לו לחבר התלמוד זו הברייתא אצל ניטל עוקצו ולחלק בין ראש העוקץ לשורש, והוה ליה למיתני לא שנו אלא עוקצו אבל ניטלה בוכנתו פסול, אבל השתא משמע דהיא בוכנתו היא פיטמתו.
נקלף. אמ' רבה האי (ריאה) [אתרוגא] דאגליד כאהינא סומקא כשר, והתנן נקלף פסול, לא קשיא הא בכולה הא במקצתה. פירש המורה בכולה כשר במקצתה פסול דהוה ליה מנומר. ואינו נראה לי, דאמאי מקצתו פסול יקלפנו כולו ויכשירנו. ורבינו יצחק זצ"ל פירש מקצתו כשר, כמו שהמקצת מתיר בגלודה, וזה נראה לי.
<h2>דף לו.</h2>
ניקב. תני עולא בר חיננא ניקב נקב מפולש במשהו, נקב שאינו מפולש בכאיסר. פירש המורה דאניקב ולא חסר כל שהו דמכשר תנא דמתני' קאי, ואתא האי תנא למימר דאי מפולש הוא מצידו פסול בנקב כל שהוא ואפי' של מחט, ונקב שאינו מפולש כאיסר אם רחב כאיסר, אע"פ שלא חסר כלום, כגון שתחב בו יתד עבה, ומתני' בפחות מכאיסר ושאינו מפולש. ואינו נראה לי, אלא ארישא קאי, אניקב וחסר כל שהו, ואתא לפרושי שאם ניקב נקב מפולש הוי החסרון בכל שהוא, אבל אם ניקב שאינו מפולש הוי שיעו' החסרון בכאיסר, וכך מוכחת השיטה, וכן פירש רבינו חננאל זצ"ל.
<h2>דף לו:</h2>
גידלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול. אתרוג כדור פסול. אמ' רבא לא שנו אלא כעין בריה אחרת, אבל כמין ברייתה כשירה, ואע"ג דעבדיה דפי דפי. איתמר אתרוג שנקבוה עכברים אמ' רב אין זה הדר, והא ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה, ולר' חנינא קשיא מתני', דתנן ניקב וחסר כל שהוא פסול. לא קשיא כאן ביום טוב ראשון כאן ביום טוב שיני.
מתני'. אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומ' אפי' במשיחה. אמ' ר' מאיר מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב. ר' יהודה סבר [לולב] צריך אגד, ואי מייתת מינא אחרינא הוה ליה חמשה, והוו להו חמשה מינין, וכבר פסיקנא לעיל [ל"ג ע"ב] הל' דלולב אין צריך אגד.
<h2>דף לז.</h2>
אמ' להו (רבא) [רבה] להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא, כי גדליתו הושענא שיירו בה בית יד, כי היכי דלא תיהוי חציצה, רבא אמ' כל לנאותו לא הוי חציצה. ומוכיח שהיו אוגדין אותו במין אחר ומשום הכי הוה בעי רבה בית יד, דאי במינו לא הוי חציצה.
<h2>דף לז:</h2>
ואמ' רבה לא לידוץ איניש לולבא בהושענא, דיל' נתרי טרפי והוי חציצה, רבא אמ' כל מין ומינו אינו חוצץ, ואע"פ שנפלו העלים ונפסלו. ואמ' (רבא) [רבה] לא לינקוט איניש לולבא בסודר דבענן ולקחתם וליכא, ורבא אמ' לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. והיל' בכולהו כרבא. אמ' רבא הדס של מצוה אסור להריח בו, אתרוג של מצוה מותר להריח בו, מאי טע' הדס דלריחא עביד כי אקצייה מריחא אקצייה, אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקצייה מריחא לא אקצייה. ואמר רבא הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו, מאי טעמ' הדס דלריחא קאי אי שרית ליה לא אתי למיקצייה, אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למיקצייה. אמ' ליה ר' ירמיה לר' זריקה מאי טע' לא מברכינ' אלא על נטילת לולב, אמ' ליה הואיל ומינו גבוה מכולן. אמ' רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל, מאי טע' האי תלתא מצוות והאי חדא מצוה.
מתני'. היכן היו מנענעין בהודו ליי תחילה וסוף ובאנא יי הושיענא, דברי בית הלל. בית שמי אומ' אף באנא יי הצליחנא. אמ' ר' עקיבה צופה הייתי ברבן גמליאל ור' יהושע שכל העם מטרפין לולביהן והם לא ניענעו אלא באנא יי הושיענא בלבד. פי' בהודו ליי שבתחילת הפרשה ובהודו ליי שבסוף הפרשה.
תנן התם שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה, מניח שתי הלחם על גבי [שני] כבשי עצרת ומניח שתי ידיו תחתיהן מוליך ומביא מעלה ומוריד, שנ' אשר הונף ואשר הורם. פי' הורם הוא מעלה ומוריד, הונף הוא מוליך ומביא, מלש' ינופף ידו. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' [ר'] יוח' מוליך ומביא למי שכל רוחות העולם שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, במערבא מתני הכי אמ' ר' חמא בר עוקבא אמ' ר' יוסי ביר' חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה [ומוריד] כדי לעצור טללים רעים, [ל"ח ע"א] אמ' רבא וכן ללולב, וכתב רבינו חננאל זצ"ל מפי' הירושל' שצריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר בין בהולכה בין בהבאה. רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ואמ' הא בעינא דסטנא, ולית היל' כוותיה דיל' אתי לאיגרויי ביה.
<h2>דף לח.</h2>
מתני'. מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב, כשיכנס לביתו יטול על שולחנו. לא נטל בשחרית יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. למימר' דמפסיק, ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין, אמ' רב ספרא לא קשיא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום. אמ' רבא ומאי קושיא, דיל' הא דאורייתא הא דרבנן, הא נמי ביום שיני דמדרבנן הוא, ממאי מדקתני מי שבא בדרך, ואי ס"ד ביום ראשון מי שרי.
מתני'. מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהן מה (שהוא) [שהן] אומ' ותהא מארה לאדם. ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה. פי' מנהגם היה שאחד קורא את ההלל ומוציא הרבים ידי חובתן, ואם היה עבד או אשה או קטן הואיל ואינו מחוייב בדבר אינו מוציא את מי שהוא מחוייב, הילכך עונה אחריו כל מה שהוא אומ' דיבור בדיבור, ותהא לו מארה שלא למד ושמינה שלוחין כאלה להוציאו ידי חובתו, ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחר שמשלים הפרק הללויה.
ת"ר, באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו. ובפרק מי שמתו [ברכות כ' ע"ב] מוקי לה כגון דאכל שיעורא דרבנן כזית או כביצה ולא אכל כדי שובעא, דאתי דרבנ' ומפיק דרבנן, אבל אם אכל כדי שובעו לא מצו מפקי ליה, דאינהו לא מיחייבי אלא מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפי דאוריי'.
<h2>דף לח:</h2>
איתמר אמ' ר' שמעון בן פזי אמ' ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מניין שמי ששמע ולא ענה יצא, דכת' את הדברים האלה אשר קרא המלך יאשיהו, וכי יאשיהו קראן והלא שפן קראן, דכת' ויקרא שפן את הדברים האלה לפני המלך, אלא מיכן למי ששמע ולא ענה יצא. אמ' רבא לא נימא איניש ברוך הבא והדר בשם יי, אלא ברוך הבא בשם יי. [ל"ט ע"א] ואמ' רבא לא נימא איניש יהא שמיה רבא [והדר מברך, אלא יהא שמיה רבה] מברך. אמ' ליה רב ספרא משה שפיר קאמרת, הכא והתם אמרי אסוקי מילתא היא ולית לן בה.
<h2>דף לט.</h2>
מתני'. מקום שנהגו לכפול יכפול, לפשוט יפשוט, לברך אחריו יברך, הכל כמנהג המדינה. הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה, לפי שאינו רשאי ללוקחו בשביעית. תניא ר' כופל בה דברים. פי' מאנא יי ולמטה. ור' אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים, מאי מוסיף אמ' אביי מוסיף לכפול מאודך ולמטה. פי' מפני שכל הפרק הזה דבריו כפולין עד אודך כי עניתני ומיכן ואילך הן פשוטין, משום הכי נהגו לכפול מאודך ולמטה שיהו כולן שוין. לברך אחריו יברך, אמ' רבא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך, דאמ' רב יהודה אמ' שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא, דכת' וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי.
פיס'. הלוקח לולב מחבירו כול'. פי' פירות שביעית יש בהן משום קדושה אבל עצים לא, הילכך הלוקח לולב מחבירו בשביעית אל יתן לו דמים מן האתרוג, לפי שאינו רשיי לקנותו בדמים כדמפרש לקמן. ואמרי' אם לא רצה ליתן לו במתנה מאי, אמ' רב הונא מבליע לו דמי אתרוג בלולב, וליתיב ליה בהדיא, לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ יותר מג' סעודות. פי' דכל דבר שדרכו להשתמר אין קונין מעם הארץ בשביעית, דחיישי' דיל' (ישמרנו) [שומרו], וכל דבר המשתמר אסור באכילה למי ששומרו, כדאמ' [תו"כ בהר פ"א] מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור, והכי נמי מייתינן בגמרא מאי דתנן בשביעית הפיגם והירבוזין והשוטין והחלוגלוגות והכוסבר שבהרים והגרגר שבאפר פטורי' מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית לפי שאין כיוצא בהן נשמר, אלמא כל דבר שכיוצא בו נשמר בשאר שני שבוע אינו נלקח מכל אדם, דחיישי' שמא שימרו, והאי חבירו עם הארץ הוא.
<h2>דף מא.</h2>
מתני'. בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכיי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זיכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.
<h2>דף מא:</h2>
יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת. למחר כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, מפני שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון שלחג בלולבו שלחבירו. ושאר כל ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. הא דתני הכא שהיו נוטלין את הלולב בשבת מוקמי' לקמ' בפרקין דווקא בזמן שבית המקדש קיים והיו נוטלין אותו [אפילו] בגבולין בשבת, אבל בזמן הזה אין נוטלין אותו בשבת משום גזירה דרבה.
מתני'. ר' יוסי אומ' יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את לולבו לרשות הרבים פטור, מפני שהוציאו ברשות. אמ' אביי לא שנו אלא שלא יצא בו, אבל יצא בו חייב, וכי לא יצא בו אמאי פטור, והא מדאגבהיה נפק ביה, אמ' אביי בשהפכו. ואמרי בפרקין דלקמן [מ"ה ע"ב] שכל המצות אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן. רבא אמ' אפילו תימ' בשלא הפכו, הכא במאי עסיקינן שהוציאו בכלי, והא רבא הוא דאמ' לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא. וכל זו השיטה מוכחת דמצות אינן צריכות כוונה, והילכך דמדאגבהיה נפק ביה, דאי צריכות כוונה הרי זה לא היה מתכוין עכשיו לצאת בו ולמה יצא. ואע"ג דפסקי' היל' בראש השנה (כאמימר) [כר' זירא] דאמ' איכוון ותקע לי, דבענן שיתכוון שומע ומשמיע, הא אמרי' התם [כ"ח ע"ב] דרבה ורבא סברי דמצות אינן צריכות כוונה, ומשום הכי תריץ [רבא] כגון שהוציאו בכלי, ואביי נמי כרבה דהוא רביה סביר' ליה, ואע"ג דהתם מותיב אביי לרבה דמשמ' דלא סבר כוותיה, יש לומר כיון שתירץ לו קיבל תירוצו וסבר כמותו.
מנהני מילי. דאין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו. דת"ר ולקחתם, שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, מיכן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא אם כן נותנו לו במתנה, ומעשה ברבן גמליאל ור' אלעזר בן עזרי' ור' עקיבה שהיו באין בספינה, ולא היה להם אלא לולב אחד שהיה לקוח באלף זוז לרבן גמליאל ויצא בו, ונתנו במתנה לר' אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לר' יהושע נטלו ויצא בו, ונתנו במתנה לר' עקיב' נטלו ר' עקיבה ויצא בו ונתנו והחזירו לרבן גמליאל, למה ליה למימ' החזירו, מילת' אגב אורחיה קמ"ל, כי הא דאמ' רבא הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו אם החזירו יצא ואם לאו לא יצא. ואי קשיא, כיון שחייב להחזירו אם כן אינו יכול להקדישו והיכי הויא מתנה ונפיק בה, והתנן בנדרים [מ"ח ע"א] כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, התם הוה יהיב [ליה] גוף הסעודה והחצר מתנה לחלוטין ולא אמ' לו עד זמן פלוני, ולא נתנו לו בכל לב אלא [ע"מ] שיבא [אביו] ויאכל בסעודה, ואמרו חכמ' שכל מתנה שאין המקבל יכול להקדישה לאו שמה מתנה, וכיון דלאו שמה מתנה הרי הן של נותן והמודר אסור בהן, אבל אם נתן אדם לחבירו חצרו או שדהו או חמורו במתנה עד זמן פל' בכל לב על מנת שלאחר אותו הזמן יחזירהו לו, קנה המקבל עד אותו הזמן והוא אוכל פירות שלהן עד אותו הזמן, ואם רוצה להקדיש עד אותו הזמן יכול, דהוי דומיא דאדם מקדיש שדה מקנה דביובל יחזור לבעלים ואין המקדיש יכול להקדיש אלא עד היובל, והכא נמי באתרוג נתנו לו במתנה עד זמן שיצא בו, ולא מתנה לחלוטין שיוכל להקדישו לגמרי, ובודאי אילו היה שוה פרוטה באותו המתנה עד אותו הזמן שיטלנו היה יכול להקדישו עד אותו הזמן והיה משתכר ההקדש באותה פרוטה אלא שאינו דבר השוה ממון, ומפני זה אינו מוקדש ולא מפני שאינו רשיי, דרשיי הוא אלא מפני שאינו שווה כלום הילכך מתנה היא וקרינא ביה לכם. ואי קשיא, מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשאלה, ולמה השאול פסול, הרי הקנהו לו עד שיטלנו, ואם מפני שאין הגוף קנוי לו הרי מתנה על מנת להחזיר נמי אין גופו קנוי לו, ולמה בזה יוצא ובזה אינו יוצא. תשובה, מתנה על מנת להחזיר אם נאנס האתרוג מידו ביני ביני אינו חייב לשלם לו, דלהכי יהביה במתנה שלא יתחייב בכלל אונסין, אבל מיהו כי איתיה בעייניה מיחייב לאהדורי ליה, וכיון דאילו מיתניס לא מיחייב לאהדורי ליה קרינא ביה לכם, אבל השאול אילו מיתניס ביני ביני מיחייב לאהדורי כדין כל שואל שחייב באונסין, וכיון דאיחייב לשלומי ליה לא קרינא ביה לכם.
אמ' ליה מר בר מרימר לרב אשי אבא מצלי (ליה) [ביה], מיתיבי לא יאוחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל בהם וישתין בהם, ולא יישן בהם לא שינת קבע ולא שנית עריי, ואמ' שמואל סכין וקערה וככר ומעות הרי אילו כיוצא בהם, התם לאו מצוה נינהו וטרוד ביה הכא מצוה היא ולא טריד ביה. תניא אמ' ר' אלעזר ביר' צדוק כך היה מנהגן של אנשי ירושלם, אדם יוצא מביתו לולבו בידו, נכנס לבית הכנסת לולבו בידו, בא לקרות בתורה ולפרוש כפיו מניחו על גבי קרקע, הלך לבקר את החולה ולנחם את האבל לולבו בידו, נכנס לבית המדרש נותנו ביד בנו ביד עבדו או ביד שלוחו ומחזירו לביתו, להודיעך כמה זריזין במצות.
<h2>דף מב.</h2>
מתני'. מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת. ר' יהודה אומ' בשבת מחזירין, ביום טוב מוסיפין, ובמועד מחליפין. כל קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב. ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב, והיודע להתעטף חייב בציצית, יודע לדבר אביו מלמדו תורה וקרית שמע, יודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, תורה אמ' רב המנונא תורה צוה לנו משה, קרית שמע אמ' רב חסדא פסוק ראשון. [מ"ב ע"ב] יודע לשחוט אוכלין משחיטתו, אמ' רב חסדא והוא שגדול עומד על גביו. אוכל כזית דגן מרחיקין מצואתו וממי רגליו ארבע אמות, והוא שיכול לאוכלו בכדי אכילת פרס, אמ' רב חסדא ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכלו בכדי אכילת פרס דכ' ויוסיף דעת יוסיף מכאוב.
<h2>דף מב:</h2>
לולב וערבה ששה ושבעה, ההלל והשמחה שמונה, סוכה וניסוך המים שבעה, החליל חמשה וששה. לולב שבעה כיצד, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת לולב שבעה ושאר כל הימים ששה. ערבה שבעה כיצד, יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת שבעה ושאר כל הימים ששה. מצות לולב כיצד, מוליכין כל העם את לולביהן בהר הבית והחזנין מקבלין מידם וסודרין אותם על גבי אצטבא, והזקנים מניחין את שלהן בלשכה. ומלמדין אותן לומר כל מי שיגיע לולבי בידו הרי לו מתנה, ולמחרת משכימין ובאין והחזנין מזרקין לפניהן והם חוטפין ומכין [איש] את חבירו. וכשראו בית דין שהיו באין לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו. לולב וערבה ששה ושבעה כול'. פי' ערבה שהיו מקיפין את המזבח בכל יום, כדבענן למימר לקמן בפרקין [מ"ד ע"א] וילפינן לה מדכת' וערבי נחל, שתי ערבות אחת ללולב ואחת למקדש, ויש אומ' הלכה למשה מסיני היא, דאמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנ' משו' ר' נחוניא איש בקעת בית חוורתן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. וההלל נוהג כל שמונה ימים, כדאמ' טעמ' בערכין [י' ע"א] מפני שיש חילוק בקרבנותיו, מה שאין כן בשבעת ימי הפסח שקרבן כל הימים שווה. וניסוך המים שהיו עושין בתמיד של שחר כל ז' ימי החג שני ניסוכין אחד של יין ואחד של מים, והוא הלכ' למשה מסיני כדאמרן, ובריש תעניות [ב' ע"ב] אמרי' תנא נאמר בשיני ונסכיהם, בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם, מיכן רמז לניסוך המים מן התורה. החליל חמשה וששה. פי' שמחת בית השואבה שהיו עושין כל הלילה ומחללין בחלילין ובכל מיני זמר, כדבענן למימ' לקמן בפרקין [נ' ע"א] ואינו דוחה לא שבת ולא יום טוב, ואם חל בשאר הימים היתה נוהגת ה' ימים, ואם חל יום טוב הראשון בשבת היתה נוהגת ו' ימים.
ואמאי לולב ששה טילטול בעלמ' הוא, אמ' רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו טעמ' דשופר והיינו טעמ' דמגילה. כתב המורה הוא הדין להוצאה, אלא כגון שהיה מונח בכרמלית בקרפף או בגינה שאין כאן איסור הוצאה דאורייתא ויש כאן איסור העברה ברשות הרבים. ואינו נראה לי מה שאמ' דגינה וקרפף אין בהן הוצאה דאוריית', דכל שיש לו מחיצות הוי רשות היחיד דאורייתא, אלא רבנ' שוייה ככרמלית שלא יטלטל בו יותר מד' אמות משום שלא הוקף לדירה והויא יותר מבית סאתים, וטעמ' דמילתא דנקט העברה ולא נקט הוצאה, שאם יוציאנו מביתו [לחוץ] לתוך העיר לא הויא רשות הרבים אלא כרמלית, (או) [אך] יש [בה] ס' ריבוא ומבואותיה מפולשין משער לשער והן רחבין י"ו אמה כדאמ' בעירובין [ו' ע"א]. ואם יוציא מן העיר לחוץ סתם עיירות לאו מוקפות חומה נינהו אלא הן פרזות וכל מבואותיה אינן אלא כרמלית, משום הכי נקט העברה, שמא יוציאנו חוץ לעיר וילך אצל כפר [הסמוך] שדר שם תלמיד חכם ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. אי הכי ראשון נמי, ראשון דאיתיה בגבולין מדאורייתא לא גזרו [ביה] רבנן, שאר כל הימים דליתנהו בגבולין מדאורייתא גזרו ביה רבנן. ואי קשיא, והא שופר בראש השנה דאיתיה מן התורה בגבולין מדאוריית', ואפי' היכא דבקיאי בקיבעא דירחא לא דחי שבת בגבולין, דתנן [ר"ה כ"ט ע"ב] יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש תוקעין אבל לא במדינ', יש לומר [שופר] אע"ג דאיתיה מן התורה בגבולין משום הכי גזור ביה רבנ', דכיון דמיחייבי' למימר פסוקין דשופרות סמכי רבנן אזכרון תרועה ולא דחינן שבת בתקיעה, אבל לולב שאין לו מצוה אחרת אלא נטילתו לא גזור רבנן. אי הכי לדידן נמי לידחי, אנן לא ידעי' בקיבעא דירחא, אינהו דידעי לידחו, הכי נמי ממאי מדקתני תרתי מוליכין לולביהן להר הבית, ותנן בפרקין דלעיל לבית הכנסת, אלא לאו ש"מ כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. ולקמן [מ"ד ע"א] מסיק אידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים, ולא קשיא כאן במקדש כאן במדינה. וראשון דאיתיה בגבולין מדאוריי' מנלן, דתניא ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, ביום הראשון ואפי' בשבת, מכדי טלטול הוא אצטריך קרא למישרי טילטול דרבנן, אמ' רבה לא נצרכה אלא למכשירי לולב ואליבא דר' אליעזר, דתניא לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר' אליעזר, מאי טע' דר' אליעזר אמ' קרא ביום ואפי' בשבת, ורבנ' האי ביום מאי עבדי ליה, ביום ולא בלילה.
<h2>דף מג:</h2>
פיס'. ערבה שבעה כיצד כול'. ואמרי' מאי טע' דחיא שבת בשביעי. פי' ולא גזור ביה רבנ' כי היכי דגזור אלולב בשאר ימי החג, והא ערבה ליתה בגבולין מן התורה והרי היא כשאר ימי החג לגבי לולב, ואמאי לא גזור בה רבנן. אמ' ר' יוח' כדי לפרסמה שהיא מן התורה. פי' שאינה מפורשת בתורה בהדיא, שבקו לה רבנן למידחי שבת חד יומא כדי לפרסמה שמן התורה היא. ומקשה, אי הכי לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה. פי' לידחי שאר ימים במקדש כדי לפרסמו שהוא מן התורה כל שבעה, דהא לא מיפרשא בהדיא, דאיכא למיטעי ולמימר דהאי ושמחתם לפני יי אלהיכם שבעת ימים לאו אשמחת לולב קאי. ומהדר, לולב משום גזירה דרבה, ערבה נמי ניגזור, ערבה שלוחי בית דין מייתי לה לולב לכל מסור. פי' שלוחי בית דין מייתי לה מערב שבת, כדתנן בפרקין לקמן [מ"ה ע"א], ולמחרת אינה מצוה בכל אדם אלא הכהנים מקיפין בה את המזבח וכהנים זריזין הן. אי הכי כל יומא נמי לידחי. פי' כיון דליכא למיגזר בערבה אמאי תנן ושאר כל ימים ששה, כל יומא [נמי] לידחי שבת, דהא כל שבעה (מקצתה) [מצותה] במקדש מן התורה. ומהדר, אתו לפקפוקי בלולב. פי' יזלזלו בלולב משום דלא דחי [בלולב] אלא חד יומא והאי דחיא בכל יומא, אתו למימ' לולב לאו מצוה חשובה היא. ומקשי, ולידחי יום טוב ראשון כלולב. פי' כיון דלא תקינו אלא חד יומא בערבה משום פיקפוק הלולב, מה ראו לומר יום שביעי, יעשו ביום טוב ראשון כשעושין הלולב. ומהדר, ביום טוב ראשון לא מוכחא מילתא אמרי לולב הוא דקא דחי. פי' לא מוכחא מילתא דמשום ערבה היא דתתפרסם שהיא מן התורה, דאמרי משום דניתנה שבת להידחות אצל הלולב נדחה אף אצל הערבה, והעיקר משום הלולב הוא. ולידחו בחד מהנך. פי' כיון דיום ראשון לא מוכחא מילתא יתקנו שתדחה באחד מן הששה, למה קבעו יום שביעי דווקא. כיון דאפיקתיה מראשון אוקמה אשביעי. פי' יום מסויים יום ראשון או יום אחרון. ומקשה, אי הכי לדידן נמי לידחי. פי' כיון דהוקבע יום שביעי של ערבה לדחות את השבת, לדידן נמי דעבדי' יום שביעי ערבה ומשום מנהג נביאי' תדחה שבת כי היכי דדחיא להו, ואילו היה רוצה היה מתרץ לו כדרבה, דהא השתא לא צריכא לפרסומה, אלא שיש לו תירוץ אחר, משום דלא ידעינן בקיבעא דירחא ואין אנו מכירין אי זה יום הוא יום שביעי, אינהו דידעי בקבעא דירחא לידחו. כי אתא בר הדיא אמ' לא איקלע. פי' שלא היו קובעין ראש השנה ביום ראשון, כדי שלא יבא יום שביעי של ערבה בשבת. כי אתא רבין וכל נחותייא אמרי איקלע ולא דחה, ואלא קשיא, ומסיק כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחי. פי' כיון דאנן בני גולה לא דחינן משום דלא קים לן בקיבעא דירחא, לדידהו נמי לא דחו שלא ליעשות אגודות אגודות ותורה כשתי תורות. ומהכא מוכח שאף בימי האמוראין לא היתה להן תקנה (כ)שיש לנו שלא לקבוע ראש השנה ביום א', ובירושלמי [ה"א] אמרי' ר' סימון מפקד לאילין דמחשבין הבו דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא בשבתא, ואי אידחיקתון [עבדון] תקיעתא לא תעבדון ערבתא.
<h2>דף מד.</h2>
אמ' ליה אביי לרבה מאי שנא לולב דעבדינן שבעה זיכר למקדש ומאי שנא ערבה דלא עבדי' זיכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן זיכר למקדש, לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין עבדינן זיכר למקדש.
איתמר ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמ' ערבה יסוד נביאים וחד אמ' מנהג נביאים. [מ"ד ע"ב] אמ' איבו הוה קאימנא קמיה דר' אלעזר בר צדוק אייתי לקמיה ערבה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא. אביי וחזקיה בני ברתיה דרב הוו יתבי קמיה דרב, אייתי לקמיהו ערבה חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא. מיכן מוכיח שאין מברכין על המנהג. ואי קשיא, והא מאי דמפטירין במנחתא דשבתא מנהגא הוא ולא חובה כדפרישית בערך ט"ו בספר הלקט, ומברכין עליה כדאמ' בפרק במה מדליקין [שבת כ"ד ע"א] אמ' רב אחדבוי אמ' רב מתנה אמ' רב יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר במנחה בנביא אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאלמלי שבת אין נביא ביום טוב במנחה, אלמא מברכי' על המנהג, ובפרק בתרא דתענית [כ"ח ע"ב] אמרי' רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו, כיון דחזי דקא מדלגי דלוגי ואזלי ש"מ מנהג אבותיהן בידיהן, ונוהגין כל העולם לברך לקרוא את ההלל. ויש לומר, כל דבר שהוא חובה ונהגו להוסיף עליו על אותו המנהג מברכין, כגון ההפטרה שנוהגת שחרית חובה והוסיפו לנהוג גם במנחה, וכגון ההלל שהוא נוהג חובה בגולה כ"א יום והוסיפו לנהוג גם בראשי חדשים מברכין על אותו המנהג, על ערבה שאינה חובה כלל בגבולין אע"ג דנהגו יום שביעי בגבולין אין מברכין על אותו המנהג, וכן נמי מקום שנהגו לקרוא מגילת אנטיוכוס בחנוכה אין ראוי לברך עליו מפני שאין לה שורש חובה כלל. והנכון בעיני דהא דמברכי' אאפטרתא במנחה בשבת מפני שאין שם אשר קידשנו במצותיו וציונו, אבל ערבה צריך לברך אשר קידשנו במצוותיו וציונו, וכיון שאינה אלא מנהג בעלמ' היכן ציונו, והרי לקמ' [מ"ה ע"ב] במצוה דרבנן פליגי אם מברכינן עליה אשר קידשנו במצוותיו ואם לאו ובמנהג דעלמ' היאך נברך, ולפי סברא זו אין לברך בקריאת ההלל של ראש חודש, ורב דסבר לאפסוקינהו לא בעבור הברכ' אלא עבור שהיו מוסיפין על דברי חכמ' שאמרו ובגולה כ"א יום.
<h2>דף מד:</h2>
אמ' רב אמי ערבה צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, וכמה שיעורה אמ' רב נחמן שלשה בדי עלי לחין, ורב ששת אמ' אפי' עלה אחד בבד אחד. אמ' אביי משמ' דר' אלעזר בר צדוק אל ילך אדם בערבי שבתות יותר משלש פרסאו', אמ' רבא לא אמרן אלא לביתיה אבל לאושפיזיה אמאי דאיכא בהדיה סמיך, איכא דאמ' אמ' רב כהנא אפי' לביתיה, אמ' רב כהנא בדידי הוה עובדא ואפי' כסא דהרסנא לא אשכחי.
<h2>דף מה.</h2>
מתני'. מצות ערבה, מקום היה למטה מירושלם נקרא מוצא, ויורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואו' אנא יי הושיענ' אנא יי' הושיענא. ר' יהודה אומ' אני והו הושיענא, אני והו הושיענא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים. כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיו מלקטין אותן מערב שבת ומניחין אותן בגיגיות של זהב, כדי שלא יכמושו. ר' יוחנ' בן ברוקא אומ' חריות של דקל היו לוקטין וחובטין אותן על גבי המזבח, והיו קורין אותו יום חיבוט חריות. מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן. תנא מקום קלוניא היה. פי' (חיפשו) [חפשי] שלא היו נותנין מס למלך, ותנא דידן מאי טע' (לא) קרי ליה מוצא משום דמפיק מכרגא דמלכא. ומלקטין משם מורביות של ערבה. פי' קלחין לחין של ערבה. תקעו והריעו ותקעו. פי' כדי לעשות פירסום לדבר, ואז היו מביאין צלוחית של מים שהיו עתידין לנסך הימנה, ואלה הם דתנן לקמ' בפרק החליל [נ"ג ע"ב] שלש על גבי המזבח. ר' יהודה אומ' אני והו הושיע'. פי' משמות הקודש הן משבעי' ושנים שמות היוצאין מג' פסוקין הללו ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה ישראל וגו' ויט משה את ידו וגו', ובכל פסוק יש ע"ב אותיות ומכל ג' אותיות עושין שם שם אחר. ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמי'. פי' יום שביעי של ערבה, ומפני שהוא מנהג נביאים אף בגבולין היו עושין לו שינוי משאר ימים. תנא רכות וארוכות י"א אמה כדי שיהו ראשיהן גבוהות על המזבח אמה. אמ' ר' אבהו אמ' ר' אלעזר מאי קראה אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. פי' אסרו הקיפו, כמו אסרי לגפן עירה, דמתרגמ' יסחר יש' לקרתיה. בעבותים, בענפי האילנות, כמו ובין (עבותות) [עבותים] היתה צמרתו, עד קרנות המזבח שהיו גבוהין על קרנות המזבח.
ר' יוחנן בן ברוקה אומ' חריות של דקל היו לוקטין כול'. ר' יוח' פליג אתנא קמא, ואמ' לא במורביות של ערבה היו מקיפין אלא בחריות של דקל, ולא היו מקיפין אלא חובטין על גבי המזבח, ויום שביעי נקרא יום חיבוט חריות, שהיו מרבין בחיבוט יותר משאר ימים. ומיד כיון שגמרו היקף המזבח כבר נגמרה מצות הלולב והיו התינוקות שומטין לולביהן מהושענא שלהן ומשליכין ההדס והערבה ועושין צרכיהן מן הלולבין ואוכלין האתרוגין שכבר עברה מצותו. אמ' רב הונא מאי טעמ' דר' יוחנ' בן ברוקה, דכתיב כפות תמרים אחת ללולב ואחת למזבח, ורבנן כפת כת', ר' לוי אמ' כתמר מה תמר אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים. פי' כל האילנות יש להם רך בתוכן והוא הנקרא לב האילן, ואין להן לב אחד שגם הענפים שהן מתפשטין מיכן ומיכן יש להם רך בתוכן, אבל התמר אין לו אותו הרך בענפיו, שאין לו אלא עלין מחוברין בשדרה ואין בהם לב.
<h2>דף מה:</h2>
בשעת פטירתן מה הן אומ' יופי לך מזבח יופי לך מזבח, ר' אומ' ליה ולך מזבח ליה ולך מזבח. והא משתף שם שמים ודבר אחר, ותני' ר' שמעון בן יוחי אומ' כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנ' בלתי ליי לבדו, הכי קאמרו אנו ליה מודין ולך אנו משבחין.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל לולב שבעה וסוכה יום אחד. פי' בלולב מברכין על נטילת לולב בכל יום ז' ימים, וסוכה אינו מברך לישב בסוכה אלא יום ראשון פעם אחת, ושוב אינו מברך כל ז', אלא יושב בה כל ז' בלא ברכה. מאי טעמ', לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשיה היא, סוכה דלא מפסקי לילות מימים כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו. ורבה בר בר חנה אמ' ר' יוח' סוכה שבעה ולולב יום אחד, מאי טע' סוכה דאוריית' שבעה, לולב דרבנן יום אחד. פי' סוכה דמצותה מדאורייתא מברך בכל יום אשר קידשנו במצוותיו וציונו, אבל לולב שאין מצותו מן התורה אלא יום אחד ושאר הימים הן מדרבנן, אינו מברך אשר קידשנו במצוותיו וציונו אלא יום אחד ולא יותר, כי אתא רב דימי אמ' ר' יוח' סוכה שבעה ולולב יום אחד. (מאי טעמ' סוכה דאורייתא שבעה לולב דרבנ' יום אחד. פי' סוכה דמצותה מדאוריית' מברך בכל יום אשר קידשנו במצותיו וציונו אבל לולב שאין מצותו מן התורה אלא יום אחד ושאר הימים הן מדרבנן אינו מברך אשר קידשנו במצוותיו וציונו אלא יום אחד ולא יותר, כי אתא רב דימי אמ' ר' יוחנ' סוכה שבעה ולולב יום אחד). כי אתא רבין אמ' ר' יוחנן אחד זה ואחד זה שבעה. אמ' רב יוסף נקוט דרבה בר בר חנה בידך דכולהו קיימי כוותיה בסוכה. פי' נקוט דרבה דאמ' משמיה דר' יוחנ' סוכה שבעה, ולא כרב יהוד' אמ' שמואל דאמ' יום אחד, שהרי גם רב דימי ורבין אמרו משמיה דר' יוחנ' דסוכ' שבעה, ודווקא בסוכה פסקי' כרבה בר בר חנה ולא בלולב דאמ' יום אחד, כדבענ' למימ' לקמן.
<h2>דף מו.</h2>
מיתיבי העושה לולב לעצמו אומ' ברוך שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, נטלו לצאת בו אומ' ברוך אשר קידשנו במצוותיו וציונו על נטילת לולב, ואע"פ שבירך יום ראשון מצוה לברך כל שבעה. העושה סוכה לעצמו אומ' ברוך שהחיינו, נכנס לישב בה אומ' אשר קידשנו במצוותיו וציונו לישב בסוכה, וכיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך, קשיא לולב אלולב וקשיא סוכה אסוכה, בשלמא לולב אלולב לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים, אלא סוכה אסוכה קשיא, אמ' לך ר' יוחנ' תנאי היא, דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי ר', וחכמ' אומ' אינו מברך עליהן אלא שחרית בלבד, ואתיא דר' יוחנ' כר'. פי' הרי התפילין אין בהן הפסקה בכל היום, ואפי' הכי קאמ' דבכל שעה שמניחן מברך עליהן, ולא אמרי' ליפוק בברכה שבירך עליהן שחרית, והוא הדין בסוכה, אע"ג דלא מפסקי לילות מימים וכולהו חדא מצוה נינהו לא נפיק בברכה דחד יומא, ודלא כשמואל דאמ' כיון דלא מפסקי לילות מימים נפקו כולהו בברכה אחת, והילכך בסוכה נמי כל זמן שיוצא ונכנס מברך אפי' כמה פעמים ביום, והאי דקאמ' ר' יוחנ' כל שבעה הכי קאמ' כל שבעה נהגא בהו ברכה, ולאפוקי מדשמואל דאמ' יום אחד, ומיהו בכל שעה שיוצא ונכנס מברך כתפילין. איתמר אביי אמ' הלכ' כר' ורבא אמ' הל' כרבנן, אמ' רב מרי ברה דבת שמואל חזינ' ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא קאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילי ומברך, אמ' מר זוטרא חזינא להו לרבנ' דבי רב פפי דכל אימת דמנחי להו מברכי. אמ' רב יהודה [אמר שמואל] כל שבעה מצות לולב לברך עליו, ור' יהושע בן לוי אמ' יום ראשון מצות לולב מיכן ואילך מצות זקנים. פי' תקנת רבן יוחנ' בן זכיי, וכיון שאינו מן התורה אינו יכול לברך עליהן אשר קידשנו במצותיו וציונו. ואף רב סבר כל שבעה מצות לולב, דאמ' ר' חייא אמ' רב המדליק נר חנוכה צריך לברך, אלמא מצוה דרבנ' נמי בעיא ברכה, מאי מברך אשר קידשנו במצותיו וציונו להדליק נר של חנוכה, והיכן ציונו, רב אויא אמ' מלא תסור, [רנב"י אמר משאל אביך ויגדך] רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא אמ' רב יהודה אמ' רב כל שבעה מצות לולב. ואי קשיא כיון דמברכינ' אמצוה דרבנן אמאי לא מברכינ' על הדמאי, דתנן בפ"א דתרומות [מ"א] חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, האלם והשכור והערום כול', וטע' דערום משום דחייב לברך על הפרשת תרומה וערום לא בעי ברוכי, ובפ"א דדמאי [מ"ד] תנן ומפרישין אותו ערום, ומפרש בירושלמי לפי שאינו צריך ברכה. יש לומר, בדמיי היקלו מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן.
ת"ר, העושה סוכה לעצמו אומ' ברו' שהחיי', נכנס לישב בה אומ' אשר קיד' במצו' וציונו לישב בסוכה, היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד אחת ואם לאו מברך שתים בכניסתו. אמ' רב אשי חזינא ליה לרב הונא דקא מסדר להו אכסא דקידושא. פי' היה מברך שתיהן לישב ושהחיינו בכסא דקידושא, אחר שגמר הקידוש מברך לישב בסוכה ושהחיינו, ועולה לו ברכת הזמן לזמן היום שהיה עתיד לומר לקידוש ולזמן הסוכה, ומי שלא יסדרם על כסא דקידושא אלא כיון שנכנס מברך צריך לברך שהחיינ' פעמים אחד לישיבת סוכה ואחת לקידוש היום.
ת"ר, היו לפניו מצוות הרבה. פי' כגון ליטול לולב ולישב בסוכה להניח תפילין ולהתעטף בציצית. אומ' ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו על המצות. ר' יהודה אומ' כל אחת ואחת מברך [עליה] בפני עצמה. אמ' ר' זירא ואיתימא ר' חיננא בר פפא הלכ' כר' יהודה, מאי טעמ' דר' יהודה דכת' ברוך יי יום יום, וכי ביום מברכין אותו בלילה אין מברכין אותו, אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, אף כל מצוה ומצוה תן לה מעין ברכותיה.
<h2>דף מו:</h2>
אמ' ר' יוחנן אתרוג בשביעי אסור' בשמיני מותרת, ריש לקיש אמ' אתרוג בשביעי מותרת, במאי קמיפלגי מר סבר למצותה איתקצאי [ומ"ס לכוליה יומא אתקצאי]. וקיימ' לן דר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בכל מקום בר מתלת [יבמות ל"ו ע"א]. אמ' ליה רב פפא לאביי ולר' יוחנן מאי שנא אתרוג ומאי שנא סוכה, אמ' ליה סוכה דחזיא לבין השמשות דאי מיקלעא ליה סעודה בעי למיתב בה ולמיכלה איתקצאי לבין השמשות, ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא דשמיני, ובפלוגתא הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים רב אמ' כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, ורב אסי אמ' כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלו למחר, במאי קמיפלגי מר סבר למצותה אתקצאי, ומר סבר לכולי יומא איתקצאי. והילכת' כרב אסי דהוה ליה בשיטתיה דר' יוחנן, ורב ור' יוחנ' הלכה כר' יוחנ'. ולדידן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן, אמ' אביי שמיני ספק שביעי אסור תשיעי ספק שמיני מותרת, ומרימר אמ' אף שמיני ספק שביעי מותרת, בסורא עבדי כמרימר, רב ששת בריה דרב אידי עביד כאביי, והיל' כאביי. וקשיא לי, כיון דאין נוטלין לולב בשמיני ספק שביעי, דאין מצותו מן התורה כסוכה דאמרי מיתב יתבי ברוכי לא מברכינ' ואינו אלא משו' זכר בעלמא, והילכך אין נוטלין לולב בשמיני ספק שביעי, וכיון שאין נוטלין אותו איגלאי מילתא דלא איתקצאי אלא עד יום שביעי, ואמאי שמיני ספק שביעי אסור, והלא איסור האתרוג כל ז' מדרבנן הוא, דגם במצות דרבנ' אמרי' שאסור ליהנות מהן, ובשמיני שאין מצוה דרבנן נוהגת ואע"פ שהוא ספק שביעי אמאי יאסר בהנאה, וסתמא דמילתא לא הקצהו אלא כל זמן שמצותו מושכת.
אמ' ר' זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביום טוב ראשון, מאי טע' ינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני, ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו. ואי קשיא, כיון שאין זכייה לקטן אלא מדרבנן כי הדר יהיב ליה קטן לגדול לא יהא אלא שגזל ממנו ליפוק [ביה], שאין גזל לקטן מדאורייתא. יש לומר, אי הוה מיכוין למיגזליה מיניה שפיר, אלא האי מיכוין לקבולי מיניה בתורת מתנה ולית ליה כח לאקנויי והוה ליה לולב השאול, ומכל מקום איסור [זה אינו] אלא מדרבנן, דרבנ' תקון זכייה לקטן דליקני, אבל מדאורייתא כיון דלא קנייה קטן להאי הושענא כי הדר ושקיל ליה מיניה דידיה קא שקיל. אי נמי יש לומר, דר' זירא לאו לבעלים ראשונים קפיד אלא לשאר בני אדם, כגון שהיו עשרה בני אדם שלא היה להם אלא לולב אחד וצריכין ליתנו כל אחד ואחד מתנה לחבירו אחר שיצא בו, וכן חבירו לחבירו כמעשה דרבן גמליאל, והשתא אי הוה קאי ביניהו חד קטן ונפק ביה איהו לא ליקנייה בתר הכי לינוקא, כי היכי דליפוק ביה וליתביה לגדול אחרינא, שאותו גדול אין לו מי מקנה אותו לו, שהקטן אין לו כח להקנות. ואמ' ר' זירא לא לימ' איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, דאתו לאגמוריה שיקרא, משום דכ' למדו לשונם דבר שקר.
אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר יצחק משמי' דרב שמיני ספק שביעי שביעי לסוכה ושמיני לברכה. פי' לעניין סוכה הוא חשוב שביעי ומברכין לישב בסוכה, ולעיניין ברכה הוא חשוב שמיני, זו היא ברכת תפילה וברכת קידוש שהוא מזכיר בהן שמיני חג העצרת ולא חג הסוכות. ור' יוח' אמ' שמיני זה לזה, מיתב כולי עלמ' לא פליגי דיתבינן כי פליגי לברוכי, מאן דאמ' שביעי לסוכה מברכי' ומאן דאמ' שמיני לזה ולזה לא מבריכי', והיל' מיתב יתבי' ברוכי לא מברכינן. אמ' ר' יוחנ' אומ' זמן בשמיני של חג ואין אומ' זמן בשביעי של פסח. [מ"ז ע"ב] מאי הוי עלה, רב נחמן אמ' אומ' זמן בשמיני של חג, ורב ששת אמ' אין אומ' זמן [בח' של חג], והיל' אומ' זמן בשמיני של חג. תניא כוותיה דרב נחמן, שמיני [מ"ח ע"א] רגל בפני עצמו הוא לעניין פז"ר קש"ב. פי' פייס בפני עצמו, שכל פרי החג לא היו מטילין גורל אי זה משמר יקריב, לפי שכסדר היו מקריבין אותו, עד שכל כ"ד משמרו' היו שונות ומשלשות בהן, חוץ משתים, כדאמ' לקמן בפרק החליל [נ"ה ע"ב], ופר שמיני לכתחילה היו מפיסין עליו. זמן לעצמו, לברך שהחיינו. רגל לעצמו, שאין יושבין בסוכה, אי נמי לעניין אבל, כדאמרי' בפרק אילו מגלחין [מו"ק כ"ד ע"ב] אמ' רבינ' יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום לעניין שלשים. קרבן לעצמו, שאינו כסדר פרי החג, שאם כן היו מקריבין בו פרים ששה. שיר לעצמו, שיר שהיו אומ' הלוים בקרבנות שמיני אינו מסדר שיר של חג, שמפור' לקמן בפרק החליל [נ"ה ע"א] מה שיר היו אומ' בכל ימי החג, ברכה לעצמה שאומ' בתפילה ובקידוש את יום שמיני חג העצרת הזה.
<h2>דף מח.</h2>
מתני'. ההלל והשמחה שמונה כיצד, מלמד שאדם חייב בכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג. סוכה שבעה כיצד, גמר מלוכל לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום טוב האחרון. ת"ר אין לו מקום להוריד כלים מהו, אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב פוחת בה ארבעה, ור' יהושע בן לוי אמ' מדליק בה את הנר, ולא פליגי הא לן והא להו. פי' לבני בבל שהשמיני שלהן הוא ספק שביעי דלא קים להו בקבעא דירחא מדליק בה את הנר, ולא יפחתנה ויפסלנה לפי שצריך לישב בה מחר, הא להו לבני ארץ יש' דקים להו בקיבעא דירחא ולא יתבי בסוכה בשמיני פוחת [בה ד'] ופוסלה. ולדידן, הא תינח סוכה קטנה סוכה גדולה מאי איכא למימר, דמעייל בה מאני מיכלא וכדרבא דאמ' רבא מאני מיכלא בר ממטללתא מאני מישתיא במטללתא.
מתני'. ניסוך המים שבעה כיצד, צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגין היה ממלאה מן השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו. עלה בכבש ופנה לשמאלו ושני ספלים של כסף היו שם. ר' יהודה אומ' של סיד היו, אלא שהיו מושחרין מפני היין. ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד מידק, כדי שיהו שניהן כלין בבת אחת. פי' מחזקת ג' לוגין כשיעור ניסוך היין, ולמה היה ממלאה מן השילוח ולא היה ממלאה מן הכיור או מבור הגדול שהיה בעזרה, שהיו משקעין שם את הכיור, ומפר' טע' בירושלמי [ה"ו] מפני מה ממלאין מן השילוח, ר' יוסי ביר' חנינא אמ' כדי לעשות פומבי לדבר. פי' מפני שאין הצדוקין מודין בניסוך המים, היו עושין אותו בפרהסיא וממלאין מן השילוח שהוא חוץ לירושל' ולא מתוך העזרה. הגיעו לשער המים, פי' אחד משערי עזרה ועל שם שהיו מכניסין משם [צלוחים] המים היה נקרא שער המים.
תקעו והריעו ותקעו, פי' משום שמחה, מנהני מילי אמ' רב עיינא אמ' קרא ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה. עלה בכבש ופנה לשמאלו, פי' הכבש היה בדרומו של מזבח, והעולה מן הצפון לדרום יבא ימינו למזרח ושמאלו למערב, והנקבים שהיה מנסך עליהן היו במערבו של מזבח בקרן דרומית מערבית. ת"ר כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל, חוץ מן העולה לשלשה דברים אילו שהן עולין דרך שמאל וחוזרין על העקב, ואילו הן ניסוך המים והיין ועולת העוף שרבתה במזרח. ניסוך המים והיין שלא יתעשנו, עולת העוף שלא תמות בעשן. פי' מקראי ילפינ' ביומא [נ"ח ע"ב] שכל פינות של מזבח יהיו דרך ימין למזרח, וכשהיה עולה להזות ד' מתנות של חטאת על ד' קרנות היה עולה בכבש ופונה לימינו בקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערב' מערבית דרומית, חוץ מניסוך המים והיין מפני שהספלים היו בקרן דרומית מערבית של מזבח ואם בא לסבב המזבח דרך ימין היו מתעשנין הנסכים ומתקלקלין בעשן המערכה. ועולת העוף שהיתה נמלקת בקרן דרומית מזרחי', כדמפרש בזבחים בפרק חטאת העוף [ס"ד ע"ב], וכשהיו עולות מרובות והיו כהנים הרבה מולקין היו עושין אותה על קרן דרומי' מערבית, ואותם שהיו מולקין בקרן דרומית מערבית לא היו מקיפין שמא ימות העוף בעשן המערכה.
<h2>דף מח:</h2>
מתני'. מערבי שלמים מזרחי של יין. עירה שלמים בתוך של יין או של יין בתוך של מים יצא. ר' יהודה אומ' מלוג היה מנסך כל שמנה. ולמנסך אומ' לו הגבה את ידך, שפעם אחת ניסך [אחד] על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. פי' אילו הספלים היו עומדין בקרן דרומית מערבית זה בצד זה, ואותו הסמוך למערב קורא מערבי והוא היה של מים, והשיני היה סמוך לצד מזרח קורא מזרחי, והוא היה של יין מפני שניסוך היין היה תדיר, הילכך בההוא ספל דפגע ברישא הוה מנסך שאין מעבירין על המצות. ואם שכח ועירה של יין בתוך של מים יצא ואינו מעכב, וכן נמי של מים בשל יין. ר' יהודה אומ' מלוג היה מנסך כל שמונה, ופליג עם תנא קמא בתרתי, חדא דתנא קמא [קאמר] צלוחית מחזקת ג' לוגין ור' יהודה סבר מלוג אחד היה מנסך, ותנא קמא סבר כל שבעה ור' יהודה סבר כל שמנה, שגם בשמיני עצרת נוהג ניסוך המים.
מתני'. כמעשהו בחול כן מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה. נשפכה או נתגלתה היתה ממלאה מן הכיור, שהמים והיין המגולין פסולין על גבי המזבח. פי' היה ממלא מערב שבת מן השילוח כדאמרן כדי לעשות פומבי לדבר, אבל אם נשפכה היה ממלא הצלוחית מן הכיור, ולמה היה ממלא בחבית שאינה מקודשת כדי שלא יפסלו המים בלינה ואם נתגלתה פסולין על גבי המזבח משו' שנ' הקריבהו נא לפחתך וגו'.
פיס'. אלא שהיו מושחרין מפני היין. בשלמ' דיין משחר, אלא דמיא מי משחר, כיון דאמ' מר עירה של יין בתוך של מים יצא אתי לאשחורי. אחד מעובה ואחד דק כדי שיהו שניהן כלין בבת אחת. פי' דחמרא סמיך דמיא קליש.
ת"ר מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן, ואותו היום נפגמה קרן המזבח והביאוהו בול של מלח וסתמוהו, ולא מפני שכשר לעבודה אלא מפני שלא יראה המזבח פגום, שכל מזבח שאין לו קרן ולא כבש ולא יסוד ולא ריבוע פסול לעבודה, ר' יוסי ביר' יהודה אומ' אף הסובב. פי' טע' דכולהו מפר' בשחיטת קדשים [ס"ב ע"א].
<h2>דף מט.</h2>
אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנ' חמוקי יריכיך כמו חלאים [מעשה ידי אמן, חמוקי ירכיך אלו השיתין שהיו בירך המזבח, כמו חלאים] שמחוללין ויורדין עד תהום, מעשה ידי אמן [מעשה ידי] אומנותו של הקב"ה, דבי ר' ישמעאל תנא אל תיקרי בראשית אלא ברא שית. תניא ר' יוסי אומ' שיתין מחוללין ויורדין עד תהום, ועליהן (קרא) [כרה] דוד ששה עשר אלף אמה, שנ' אשירה נא לידידי וגו' ויבן מגדל בתוכו זה בית המקדש, וגם יקב חצב בו זה מזבח וגם זה השיתין. פי' אע"פ שנבראו מששת ימי בראשית יש לומ' נתמלאו עפר, ומפני זה הוצרך דוד לחפור עד התהום. תניא אמ' ר' אלעזר ביר' צדוק לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, אחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעיגולי דבילה ובאין ושורפין אותו בקדושה, שנ' בקודש הסך נסך שכר ליי, [מ"ט ע"ב] כשם שניסוכו בקדושה כך שריפתו בקדושה. פי' בעזרה. מאי משמע, אמ' רבינא אתיא קדש קדש, כת' הכא בקדש הסך נסך וכת' [התם] ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הם. פי' לית ליה לר' אלעזר דשיתין היו חלולין עד תהום, אלא רצפת שייש היתה תחת השיתין ושם היו עומדין הנסכים והיו נקרשין, ובכל שנה היו יורדין הכהנים ומסלקין אותן כדי שלא יתמלאו כל השיתין, ולא יהיה בהם חלל לנסך עליו.
<h2>דף נ.</h2>
החליל חמשה וששה, זהו חליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. אמרו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. [נ' ע"ב] רב יהודה ורב עיינא, חד תני שואבה וחד תני חשובה, אמ' מר זוטרא מאן דתני שואבה לא משתבש דכת' ושאבתם מים בששון, אמ' רב נחמן בר יצחק מאן דתנא חשובה לא משתבש מצוה חשובה ובאה מששת ימי בראשית. פי' שברא השיתין לנסך בהן, כדאמרן. ת"ר החליל דוחה את השבת דברי ר' יוסי ביר' יהודה, וחכמ' אומ' אפי' יום טוב אינו דוחה. אמ' רב יוסף מחלוקת בשיר של קרבן, דר' יוסי ביר' יהודה סבר עיקר שירה בכלי הוא ודחיא שבת, ורבנן סברי עיקר שירה בפה ולא דחיא שבת, אבל של בית השואבה דברי הכל שמחה יתירה היא ולא דחיא שבת. [נ"א ע"א] ור' ירמיה בר אבא אמ' מחלוקת בשיר של שואבה, דר' יוסי ביר' יהודה סבר שמחה יתירה דחיא שבת. פי' כיון שיש בשמחה זו מצוה דוחה שבת, שאין איסור החילול אלא מדרבנן גזירה שמא יתקן כלי שיר, ומשו' מצות השמחה דחינן איסור דרבנן. ורבנ' סברי שמחה יתירה אינה דוחה שבת, אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודחיא שבת. מיתיבי חליל של בית השואבה דוחה שבת דברי ר' יוסי ביר' יהודה, וחכמ' אומ' אפי' יום טוב אינו דוחה, תיובתא דרב יוסף תיובתא. [נ"א ע"ב] ת"ר, מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, מי שלא ראה ירושל' בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בניין בית המקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם.
<h2>דף נא.</h2>
מתני'. מוצאי יום טוב הראשון של חג היו יורדין לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול. ומנורות של זהב היו שם, וספלים של זהב בראשיהם [וד' סולמות על כל מנורה ומנורה], וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג והן מטילין לתוך ספל וספל. מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, לא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה מאור בית השואבה. פי' בלילי יום טוב הראשון של חג לא היו עושין, כדתנן שאינה דוחה יום טוב, אלא במוצאי יום טוב הראשון היו יורדין הכהנים והלוים מעזרת ישראל לעזרת נשים, שהיה חוץ לשערי ניקנור והיתה נמוכה יותר ממנה, כדתנן לקמן שבחמש עשרה מעלות היו יורדין מזו לזו, והיו מתקנין שם בעזרת נשים תיקון גדול.
מתני'. החסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהן באבוקות, ואומ' לפניהם דברי תושבחות. והלוים בכינורות ובנבלים ובמצלתים וכל כלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתילים שעליהם עומדין הלוים בשיר. פי' היו מרקדין לפני הלוים, שהיו עומדין במעלות והם היו למטה בעזרה, ומרקדין לפניהן באבוקות של אור, שהיו זורקין אותן כלפי למעלה ומקבל אחת וזורק אחת, והיו אומ' [לפניהם] דברי תושבחות לשבח ולהלל לשם הגדול.
<h2>דף נא:</h2>
מתני'. עמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושתי חצוצרות בידם. קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו, הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעין והולכין עד שהיו מגיעין לשער היוצא למזרח. הגיעו לשער היוצא למזרח הפכו פניהן למערב ואמ' אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל יי ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש, ואנו ליה עינינו. ר' יהודה אומ' שונין אותם לומר אנו ליה וליה עינינו. פי' עמדו שני כהנים בשער העליון זהו שער ניקנור, שמשם היו יורדין מעזרת יש' לעזרת נשים ושתי חצוצרות היו בידם, כיון שקרא הגבר היו תוקעין סימן שיתעסקו מעכשיו למילוי המים, וכשהיו מגיעין למעלה העשירית של אילו חמש עשרה מעלות עוד היו תוקעין, וכשירדו כל המעלות והגיעו לרצפת עזרה עוד היו תוקעין, והיו מאריכין בתקיעות הללו עד שהיו מגיעין לשער התחתון של עזרת נשים, שהיו יוצאין משם לצד המזרח לתוך הר הבית, כיון שהגיעו לאותו השער והיו פניהם למזרח, ואחוריהם למערב, הפכו פניהם [למערב] כנגד ההיכל והיו ואמ' כי אבותינו היו עומדין במקום הזה והופכין אחוריהן אל ההיכל ופניהם למזרח ומשתחוין לשמש, אבל אנו מאמינין לשם ולא נעשה כמעשיהן.
מאי תיקון גדול, אמ' ר' אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, כדי שיהו נשים רואות מלמעלה ואנשים מלמטה. פי' הכי תנן במידות [פ"ב מ"ה], חלקה היתה בראשנה עזרת נשים ולא היו זיזין יוצאין מן הכותל, ואחרי כן הקיפוה גזוזטרא, שהוציאו בה זיזין בכותלי העזרה מבפנים סביב סביב או בביניין או על ידי חורין שעשו שם בכתלים ושמו שם קורות ועליהן נסרים שיעמדו עליהן הנשים ויראו השמחה מלמעלה, והאנשים יעמדו למטה בעזרה ולא יוכלו האנשים להביט בנשים, שהיו לה מחיצות סביב ועשויות כמין סריגי חלונות, שהנשים בפנים רואות מבחוץ ושבחוץ לא יוכלו לראות מבפנים. כדתניא בראשונה היו אנשים מבפנים ונשים מבחוץ, והיו באין לידי קלות ראש. פי' שהיו האנשים נכנסין ויוצאין על הנשים. התקינו שיהו אנשים מבחוץ ונשים מבפנים ועדיין היו באין לידי קלות ראש. פי' היו מסתכלין אילו באילו וקורצין בעיניהן. התקינו שיהו הנשים רואות מלמעלה והאנשים מלמטה. היכי עבדי הכי והכת' הכל בכתב מיד יי עלי השכיל, את כל מלאכת הבניין, ואין לנו רשות לשנות הבניין או להוסיף או לפחות. אמ' רב יוסף קרא אשכוח ודרוש [נ"ב ע"א] וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד וגו'. פי' זה נאמר כשיהרג משיח בן יוסף במלחמת גוג [ומגוג]. והלא דברי' קל וחומ', ומה לעתיד לבוא שהן עסוקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהן אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, כאן שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהן על אחת כמה וכמה.
<h2>דף נב:</h2>
ומנרות של זהב היו שם וספלים של זהב בראשיהם של מנורו' ועל כל מנורה היו ד' ספלים [וד' סולמות על כל מנורה לד' רוחותיה] וארבעה ילדים מבחורי כהונה היו עולין באותן הסולמות כל אחד יעלה בסולמו והיו מטילין שמן על כל ספל וספל כל אחד שופך בספל שלו. תנא גובהה של מנורה חמשים אמה. ובירושלמ' [ה"ב] גרסינ' בר קפרא אמ' גובהן מאה אמה, והא דתני כל דתלי [מאה] אמין בעי בסיס תלתין ותלת וסולמא מיכן ותלתין ותלת מיכן ותלתין ותלת מיכן, והא תנינן כל העזרה (ארוך) היה אורך מאה ושמונים ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש, ושתי מנורות צריכות ל"ג מיכן ול"ג מיכן, הרי ס"ו למנור' אחת וס"ו למנורה אחת, הרי קל"ב, ומה נשאר בעזרה ג' אמות בלבד שעזרת נשים היתה אורך קל"ה על רוחב קל"ה, ואנה היו עומדין האנשים וגם מקום המנורות, ומהדר אשכחן תני מקומן מעשה ניסים.
ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג. איבעיא להו מאה ועשרים לכולהו או דיל' לכל חד וחד, ת"ש ובידיהם כדי שמן של שלשים לוג שהם כולן מאה ועשרים לוג, תנא והן משובחין מבנה של מרתא בת בייתוס, אמרו עליו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז בידו אחת ומהלך עקב בצד גודל. פי' ולא היה ממהר לרוץ כדרך נושאי משוי. ולא הניחוהו הכהנים, משום שנאמ' ברוב עם הדרת מלך. פי' ותנן פר קרב בעשרים וארבעה. מאי משובחין, אי משום יוקרא הני יקרי טפי, התם כבש ומרבע, הכא סולמות וזקיפי טובא. לא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה מאור בית השואבה. פי' שהר הבית היה גבוה, וגם המנורות היו גבוהות נ' אמה, וכתלי העזרה תנן במידות [פ"ב מ"ד] שהיו [גבוהין] עשרים אמה. תנא אשה בוררת חטים בכל ירושלם לאור בית השואבה.
<h2>דף נג.</h2>
ת"ר, יש שהיו אומרי' אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו אילו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומ' אשרי זקנותינו שכיפרה על ילדותינו אילו בעלי תשובה, אילו ואילו אומ' אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ונמחלו לו עוונותיו. תניא אמרו עליו על רבן שמע' בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור בידיו וזורקן כלפי למעלה ומקבל אחת וזורק(ן) אחת ואין אחת מהן נוגעת בחבירתה, וכשמשתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן, וזו היא קידה.
והלוים היו משוררים בכל כלי שיר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, שהיתה גבוהה ממנה אילו ט"ו מעלות, וכל מעלה היתה גבוהה חצי אמה ורחבה חצי אמה כדתנן במידות [פ"ב מ"ג], ואורך המעלה היה קל"ה אמה כרוחב העזרה מכותל לכותל, ועליהן היו עומדין הלוים בשיר בשמחת בית השואבה, אבל בשיר של קרבן היו עומדין בדוכן שהיה קרוב למזבח כדתנן במידות. אמ' ליה רב חסדא לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה, מי שמיע לך הני חמש עשרה מעלות שאמ' דוד כנגד מי אמרן. אמ' ליה בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא לשטופיה עלמא, אמ' דוד איכא דידע אי שרי למיכתב שם אחספא [ומישדא ביה] ואחותיה לדוכתיה אי לא, ליכא דאמ' ליה ולא מידי, אמ' כל היודע לומר דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו, נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו ואמ' ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחו על המים, לעשות שלום על כל העולם כולו על אחת כמה וכמה, כתב שדא ביה נחת תהומא שתסר אלפי גרמידי, כיון דחזא דנחת טובא אמ' כמה דמידלי טפי מירטב עלמ', אמ' חמש עשרה שיר מעלות אסקיה חמיסרי אלפי גרמידי ואוקמיה באלפא גרמידי, אמ' אביי ש"מ סומכא דארעא אלפא גרמידי.
<h2>דף נג:</h2>
בעי ר' ירמיה מעלה עשירית דנחתי עשרה וקיימי אחמשה, או דילמא דקיימי אעשרה ונחתי חמשה, תיקו. — והמה משתחוים [קדמה] לשמש. ת"ר ממשמע שנ' ופניהם קדמה, איני יודע שאחוריהם [אל היכל ה'], מלמד שהיו מפריעין עצמן ומתריזין כלפי למעלה. [ואנו ליה עינינו, ר"י אומר היו שונין אותה לומר] ואנו ליה וליה עינינו. איני, והאמ' ר' זיר' כל האומר שמע שמע כאומ' מודים מודים דמי. פי' כשכופל הדיבור פעמים נראה שהוא אומ' לב' רשויות, והכא נמי היכי קא' ליה וליה, דאמ' הכי ליה אנו משתחוין וליה עינינו מייחלות.
מתני'. אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה. בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות, שלש לפתיחת שערי', תשע לתמיד של שחר, תשע לתמיד של בין הערבים. ובמוספין מוסיפין עוד תשע, ובערב שבת מוסיפין עוד שש, שלש להבטיל את העם מן המלאכה ושלש להבדיל בין קודש לחול. ערב שבת שבתוך החג היו ארבעים ושמונה, שלש לפתיחת שערים, שלש לשער העליון, שלש לשער התחתון, שלש למילוי המים, שלש על גבי המזבח, תשע לתמיד של שחר, תשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין, שלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש להבדיל בין קדש לחול. פי' בכל יום היו תוקעין כ"א תקיעות, כל קול וקול קורא תקיעה. ג' היו תוקעין כשהיו פותחין שערי העזרה תר"ת. וט' לתמיד של שחר, כשהיו מנסכין את נסכי התמיד כשהלוים היו אומ' בשיר, [וג' פרקים היו אומרים בשיר], שהיו הלוים מפסיקין בו ותוקעין הכהנים בחצוצרות ומשתחוין העם כדתנן בתמיד [פ"ז מ"ג], הגיעו לפרק תקעו והשתחוה העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה וכל תקיעה היתה תר"ת. ובמוספי', ביום שיש מוסף מוסיפין עוד ט' לשיר של מוספין, ואע"פ שהמוספין הרבה בהמות, כל נסכיהן היו מנסכין ביחד ואומ' עליהן שיר אחד ועל השיר היו עושין ט' תקיעות לג' פרקים. ובערב שבת היו מוסיפין עוד ו' תקיעות, ג' תקיעות היו תוקעין סמוך לחשיכה כדי להבטיל את העם מן המלאכה כדאמרי' בשילהי במה מדליקין [ל"ה ע"ב], וג' להבדיל בין קודש לחול סמוך לשקיעת החמה היו תוקעין להודיע שכבר קדש היום והעושה עוד מלאכה חייב סקילה. ובערב שבת שבתוך החג היו מ"ח תקיעות, ג' לפתיחת שערים שבכל יום, וג' לשער העליון כדאמ' קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו והיו עומדין בשער העליון, ג' לשער התחתון כדאמרי' הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו, והיו מאריכין בהן עד שהגיעו לשער היוצא למזרח והוא שער התחתון והכא לא חשיב ג' שלמעלה העשירית. ג' למילוי המים, לאחר שמילאום מן השילוח ושבו להם לעזרה דרך שער המים, כדתנן בפרקין דלעיל [מ"ח ע"ב] הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו. ג' על גבי המזבח. פי כשהיו מביאין המים על גבי המזבח היו תוקעין, והן התקיעות דתנן לעיל תקעו והריעו ותקעו בכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת כו', שכשהיו מביאין את המים למזבח היו מקיפין אותו בערבה והיו תוקעין.
<h2>דף נד.</h2>
ומקשה ואילו שלש למעלה העשירית לא קתני, מתנית' מני ר' אליעזר בן יעקב היא, דתניא שלש למעלה העשירית, ר' אליעזר בן יעקב אומ' שלש על גבי המזבח, האומ' למעלה העשירית אינו אומ' על גבי המזבח. מאי טעמ' דר' אליעזר בן יעקב, אמ' לך למעלה העשירית למה לי דתקע הא לאו שער הוא, הילכך על גבי המזבח עדיף, ורבנן כשהיו מביאין את המים על גבי המזבח למה לי, הא תקע בשעת ניסוך המים, הילכך למעלה העשירית עדיף. פי' דניסוך המים וניסוך היין בהדי הדדי עבדו להו, כדתנן [מ"ח ע"ב] שיהו שניהן כלין בבת אחת ואז היו עושין תשע תקיעות. כי אתא רב אחא בר חנינ' מדרומא אתא ואייתי מתנית' בידיה ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות, שאין ת"ל יתקעו, דהא כת' לעיל ותקעתם בחצוצרות, ומה ת"ל יתקעו, מלמד שהכל לפי המוספין תוקעין. הוא תנו לה והוא אמ' לה, מלמד שתוקעין על כל מוסף ומוסף בפני עצמה. פי' יום שיש בו שתי קדושות, כגון שבת וראש חודש או שבת ויום טוב, וצריך שני מוספין, תוקעין לכל מוסף, שאומ' למוסף [של שבת] שיר של שבת ותוקעין ט' תקיעות לג' פרקין, ולמוסף יום טוב או ראש חודש שיר של יום ותוקעין ט' תקיעותיו.
<h2>דף נד:</h2>
מיתיבי ראש חודש שחל להיות בשבת שיר של ראש חודש דוחה שבת, ואם איתה לימ' דראש חודש ולימ' דשבת, אמ' רב פפא מאי דוחה לקדם, ואמאי תדיר ושאינו תדיר תדיר (ל)קדם, אמ' ר' יוחנ' לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו. מיכן מוכיח שאם אמ' שיר אח' ראש חודש דוחה שבת, ואע"ג דשבת תדירה, זה שבא לפרקי' דוחה אותו. ומיכן יש להוכיח להביא ראייה דראש [חדש] טבת שחל להיות בשבת ההפטרה דחנוכה אמרי' שהיא באה לפרקים ולא דראש חודש שהיא תדירה.
<h2>דף נה.</h2>
מיתיבי יכול כשם שתוקעין על ראש חודש בפני עצמו ועל שבת בפני עצמו, כך תוקעין על כל מוסף ומוסף, ת"ל ובראשי חדשיכם, מאי תלמוד' אמ' אביי הוקשו כל החדשים כולן זה לזה, ועוד תני' בראשו' מהו אומ' הבו ליי בני אלים, בשיני מהו אומ' ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, בשלישי מהו אומ' מי יקום לי עם מריעים, ברביעי מהו אומ' בינו בוערים בעם, בחמישי מהו אומ' הסירותי מסבל שכמו, בשישי מהו אומ' ימוטו כל מוסדי ארץ, ואם חלה שבת להיות באחד מהן ימוטו ידחה. פי' אילו הן ששה מזמורין (ימוטו) שאומ' הלוים בו' ימים בחולו של מועד על המוסף שלהם כל אחד ביומו, ואם חלה שבת באחד משאר הימים והיו צריכין לומר שיר של שבת והיו מניחין שיר של חולו של מועד מי נדחה, מאילו ששה מזמורין ימוטו ידחה, מפני שבאחד בשבת היו אומ' השיר שהיה ראוי להיאמ' אתמול ביום השבת, והשיני השיר של אחר השבת, וכן כולן שאין מדלגין סדר השיר, נמצא שימוטו שהוא אחרון נדחה, ואם איתה לימא דשבת ולימא דיומיה (ראש חודש), אלא לאו ש"מ לא היו אומ' אלא שיר אחת, שכל הנסכים של מוספין היו ביחד [מנסכים] ואומ' עליהן שיר אחד ותוקעין בו ט' תקיעות כמו שעושי' על מוסף אחר. ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדי' אביי אמ' שיני ידחה רבא אמ' שביעי ידחה. פי' ואנן דאית לן תרי יומי מספיקא, ותנן במגילה [ל' ע"ב] ושאר כל ימות (החודש) [החג] קורין בקרבנות החג, וקרבנות החג אינן שוין, שהפרים מתמעטין והולכין וביום טוב שיני אם נקרא וביום השיני נמצא שעשינו אותו חול ואתו לזלזולי ביה. ויש לנו לקרוא בשני ימים טובים הראשני' ובחמשה עשר יום, ומיום שיני ואילך יש לנו לקרוא בקרבנות, ימי חולו של מועד היכי עבדי', אביי אמ' וביום השיני ידחה, שקורין ביום השלישי וביום השלישי וכן כולן בכל יום קורין יומו, נמצא שיום שיני בטל ואין קורין בו, רבא אמ' שביעי ידחה שקורין ביום השלישי ביום השיני, וברביעי ביום השלישי, וביום החמישי ביום הרביעי, ובשישי ביום החמישי, ובשביעי ביום השיי, נמצא שיום שביעי נדחה. אתקין אמימ' בנהרדע' דמדלגי דלוגי. פי' שלא ידחה אחד מהן אלא חוזרין לאחור, וחזרת אחור קורא דילוג, כדאמ' במגילה [כ"ב ע"א] לעניין קריאת ראש חודש רב אמ' דלוגי שחוזר הלוי [לאחור] וקורא הלוי ואמרת להם שכבר קראו הכהן, הכא נמי חוזר לאחור, שביום השלישי חוזר וקורא גם וביום השיני, וכן בכולן. ופירש המורה יום ראשון דחולו של מועד שהוא ספק שיני ספק שלישי קורא קמא וביום השיני, ותניינא ביום השלישי, ותליתאה וביום הרביעי, והרביעי שהוא נוסף בשביל חולו של מועד הוא קורא את ספיקי היום שיני ושלישי, וכן למחר ראשון קורא וביום השלישי, שיני קורא וביום הרביעי, שלישי קורא וביום החמישי, והרביעי קורא וביום השלישי וביום הרביעי שהן ספיקי היום, וכן תמיד הרביעי קורא מה שקרא ראשון ושיני, חוץ מיום אחרון של חולו של מועד שאי איפשר לקרוא ביום השמיני, לפי שאינו מימות החג אלא רגל בפני עצמו הוא, לפיכך יום שביעי של חולו של מועד הראשון קורא וביום החמישי, השיני וביום השישי, השלישי וביום השביעי, והרביעי קורא שישי ושביעי שהן ספיקי היום. כתב רבינו יצחק זצ"ל וקא פריש גאון כך מנהג בשתי ישיבות, ביום הראשון וביום השיני שהן שני ימים טובים קורין ובחמשה עשר יום בלבד, וביום השלישי שהוא חולו של מועד קורא כהן וביום השיני ולוי קורא וביום השלישי, וישראל קורא וביום השלישי, והרביעי קורא וביום הרביעי, ועל פי הסדר הזה קורין בכל יום ויום עד יום שביעי. וזה נראה לי, שאינו מחלק בין יום שביעי לשאר הימים, וכן מצאתי בהלכות גדולות כסדר הזה בסידור קריאת פרשיות של ימים טובים.
<h2>דף נה:</h2>
מתני'. יום טוב הראשון של חג היו שם שלשה עשר פרים ואלים שנים ושעיר אחד. נשתיירו שם ארבעה עשר כבשי' לשמונה משמרות. ביום הראשון ששה מקריבין שנים שנים והשאר אחד אחד, בשיני חמשה מקריבין שנים שנים והשאר אחד אחד, בשלישי ארבעה מקריבין שנים שנים והשאר אחד אחד, ברביעי שלשה מקריבין שנים שנים והשאר אחד אחד, בחמיש' שנים מקריב' שנים והשאר אחד אחד, בששי אחד מקריב שנים והשאר אחד אחד, בשביעי כולן שוין, בשמיני חוזרין לפייס כרגלים. אמרו מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר אלא חוזרין חלילה. פי' ביום הראשון שהיו י"ג פרים וב' אלים וא' שעיר הרי [י"ו] לי"ו משמרות, נשתיירו ח' משמרו' להקריב י"ד כבשים, השש משמרות היו מקריבין כל משמרה ומשמרה שני כבשים ושתי משמרות הנשארות היו מקריבין כל משמרה כבש אחד. וביום השיני היו י"ב פרים וב' אלים וא' שעיר לט"ו משמרות, נשתיירו ט' משמרות להקריב י"ד כבשים, הה' מהן היו מקריבין כל משמרה ב' כבשים וד' הנותרות מקריבין אחד אחד, וכך מתפרשין כולן. ובשביעי, שהיו ז' פרים וב' אלים וא' שעיר לי' משמרות, נשארו י"ד כבשים לי"ד משמרות ובאין לכל משמרה ומשמרה אחד ואחד. ובשמיני עצרת חזרו כרגלים, חזרו לפייס באותו הפר כל הכ"ד משמרות, כמו שהיו מפיסין בכל הרגלים אי זו משמרה תזכה להקריב מוסף הרגל כך היו מפיסין בפר זה, מפני שהוא רגל בפני עצמו. ואינו קרב פר זה כסדר כל פרי החג, שלא היה בהן פייס אלא יום ראשון י"ג משמרות כמו שהן מסודרין מקריבין י"ג פרים, וביום השיני שהיו י"ב פרים היו מקריבי' אותן הי"א משמרות שלא הקריבו פרים אתמול, וכך היתה חוזרת ושונה אחת מן המשמרות שהקריבו פרים אתמול והיא הראשונה שבהן, ביום השלישי שהיו י"א פרים היו מקריבין עוד י"א משמרות הסמוכות לראשנה, וביום ד' שהיו י' פרים היו מקריבין אותן י' משמרות הסמוכות לאותן הי"א, וביום ה' שהיו ט' פרים היו מקריבין אותן הב' משמרות שנשארו ועוד היו משולשות למשמרה הראשונה, וביום ו' שהיו ח' פרים היו מקריבין הח' משמרות הסמוכות לאותן הו' ששילשו, נשארו ב' משמרות ששנו ולא שילשו וזהו ששנינו מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר.
ת"ר, כל המשמרות שונות ומשלשות בפרים, חוץ משתים ששונות ואין משלשות. תניא פר הבא בשמיני בתחילה מפיסין עליו דברי ר', וחכמ' או' אחת משתי משמרות שלא שילשו בפרים עושה אותו, לימ' מתני' ר' היא ולא רבנן, אפי' תימא רבנן סוף סוף הני תרתי לאו בפיוסי בעו. פי' ור' סבר דכל הכ"ד משמרות מפיסין בו, דרגל בפני עצמו הוא.
מתני'. בשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים. ובעצרת אומ' לו הילך מצה הילך חמץ. משמר שזמנו קבוע הוא מקריב תמידין נדרים ונדבות וכל קרבנות הציבור, והוא מקריב את הכל. ובזמן שהוא יום טוב סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים. פי' אע"ג שכל המשמרות היו חלוקות כל אחת בשבוע שלה והיו יודעות מי תעלה ראשונה ומי תעלה שנייה ומי שלישית, וכן כולן וחוזרות חלילה, וכל (ה)משמרה היא זוכה בשבוע שלה בכל הקרבנות, אפי' הכי בג' רגלים אע"פ שהשבוע זה שהרגל בתוכו היא של משמרה זו, כל המשמרו' היו שוין בקרבנות הבאין מחמת הרגל, כגון המוספין ועולות ראייה ושלמי חגיגה וחולקין עורות העולות ועור שעיר חטאת של מוספין וחזה ושוק של שלמי חגיגה. והאי דקתני באימורי הרגלים מקשה בגמר' אימורי רגלים דגבוה נינהו, ומפרש רב חסדא מה שאמור ברגלים. פי' קרבנות האמורין בתורה לבוא מחמת הרגל. ובחילוק לחם הפנים נמי הן כולן שוות, שאם חלה שבת בתוך הרגל שמסלקין הלחם הישן ומסדרין החדש, אותו הישן חולקין אותו לכל המשמרות, ואע"פ שאין לחם הפנים בא מחמת הרגל, שהרי תדיר הוא בכל השנה, אפי' הכי כולן שוין בו כדנפק' לן מקראי בגמרא. ואם חלה שבת בעצרת, שיש שם גם שתי הלחם שהיו באות חמץ ומתחלקות לכולן, אומ' לכל אחד ואחד הא לך חלקך בלחם הפנים שהיא מצה והא לך חלקך בשתי הלחם שהן חמץ, לפי שאין חולקין קרבן כנגד קרבן, כדילפינ' בסיפרא [צו פ"י] (מאל כל) [מלכל] בני אהרן תהיה, הילכך צריך לחלק מכל מנחה ומנחה לעצמה, ואל יתן לזה מצה ולזה חמץ, ומשמר שזמנו קבוע באותו שבוע הוא מקריב התמידין שאינן באין מחמת הרגל, וגם הנדרים והנדבות שישראל מביאין ברגל כיון שאינן באין מחמת הרגל של משמר הקבוע הם, וכן כל קרבנות הציבור מפר' בגמ' לאייתויי פר העלם דבר של ציבור, והוא מקריב את הכל לאייתויי קיץ המזבח, פי' כשהיה המזבח בטל מקרבנות היו מקריבין עולות לקיץ המזבח מן השופרות, כדתנן בשקלים [פ"ו ה"ד] ששה שופרות היו לנדבה והן מפורשין שם.
ת"ר, מניין שכל המשמרות שוין באימורי הרגלים, ת"ל ובא בכל אוות נפשו ושרת, יכול אף בשאר ימות השנה כן, ת"ל (ב)[מ]אחד שעריך, לא אמרתי אלא בשעה שכל ישר' נכנסין בשער אחד. פי' האי לוי כהן הוא מדכת' ושרת, ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לויים וזיכה כל כהן שיבא וישרת להקריב קרבנות ככל אחיו הלוים, דהיינו הכהנים שזמנן קבוע, וכיון שזיכה אותן להקריב זיכה אותן לחלוק דכת' לכהן המקריב אותה לו תהיה, ודווקא בג' רגלים שכולן נכנסין בשער אחד [איכא למימר הכי] ומשום הכי כת' מאחד שעריך למידרש ביה הכי. ת"ר, מניין שכל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים. פי' נהי דזוכין בקרבנות הרגל, אבל לחם הפנים דלאו מחמת הרגל קא אתי מניין שכל המשמרות שוות בו, ת"ל חלק כחלק יאכלו, כחלק עבודה כך חלק אכילה. פי' כמו שזכיתם לחלוק בהקרבה כך זכיתם לחלוק גם באכילה. מאי אכילה, אילימא אכילה דקרבנות הרגל, מהתם נפקא לכהן המקריב אותה לו תהיה. פי' וכיון שזוכה בהן להקריב ממילא ידעינן דזוכין לחלוק ולוכל, אלא לא אתא האי קרא אלא ללחם הפנים שחולקין כולן בו ואוכלין אותו, יכול אף קרבנות הבאות שלא מחמת הרגל, ת"ל לבד ממכריו על האבות, מה מכרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך.
<h2>דף נו.</h2>
איתמר רב אמ' סוכה ואחר כך זמן חיובא דיומא עדיף, ורבה בר בר חנא אמר זמן ואחר כך סוכה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, נימ' בפלוגת' דבית שמי ובית הלל קמיפלגי, דתניא דברים שבין בית שמי ובית הלל בסעודה, בית שמי אומ' מברך על היום ואחר כך מברך על היין, [שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא] ובית הלל אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על היום, שהיין גורם לקדושה שתיאמר, (וב)ד"א ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. לימ' רב דאמ' כבית שמי ורבה בר בר חנה דאמ' כבית הלל, אמ' לך רב אנא דאמרי אפי' לבית הלל, עד כאן לא קאמרי בית הלל אלא שהיין גורם לקדושה שתיאמר אבל הכא אי לאו זמן סוכה לא אמרי'. פי' הרי כל ימות הרגל דאיכא סוכה בלא זמן. ורבה בר בר חנה אמ' לך אנא דאמרי אפי' לבית שמי, עד כאן לא קאמרי בית שמי התם אלא שהיום גורם ליין שיבא אבל הכא אי לאו סוכה מי אמרי' זמן. פי' הרי בכל הרגלים דליכא סוכה ואמרי' זמן, והכא נמי אומ' זמן אחד ויוצא משום חובת היום ומשום סוכה, ומאן (דמאן) דמסדר להו אכסא דקידושא מברך זמן אחד ויוצא ידי שניהם. דרש רב נחמן בר [ר'] חסדא אין הלכה כדברי רבינו, שאמ' סוכה ואחר כך זמן, אלא זמן ואחר כך סוכה. רב שימי בריה דרב אידי אמ' סוכה ואחר כך זמן [ומסיק תלמודא] והיל' סוכה ואחר כך זמן.
בזמן שחל יום טוב סמוך לשבת, בין מלפניה יום שישי ובין מלאחריה ביום ראשון, אע"פ שאין זו שבת שבתוך הרגל היו כל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים. כגון שחל יום טוב הראשון לאחר שבת ביום ראשון, שצריכין להקדים כולן (להקדים) ולעלות לירושלם קודם לשבת, אע"פ שאין זו שבת שבתוך הרגל חולקין כולן בלחם הפנים, (כמו) [כיון] שהוצרכו לטרוח ולהקדים מקודם לכן ולהיות בשבת זו בירושלם, ולא סגי דלאו הכי דאין פניי לעלות בירושלם בין שבת ליום טוב. וכן נמי אם חל יום טוב האחרון לפני שבת ביום שישי וצריכין כל המשמרות לאחר ולעשות שבת בירושלם, שהרי אין להם פניי בין יום טוב לשבת לצאת מירושלם ולילך, וכיון דהוטרחו לאחר שם בשבת אע"פ שאינה שבת שבתוך הרגל חולקין כולן בלחם הפנים.
מתני'. חל יום אחד להפסיק בנתים, משמר שזמנו קבוע הוא נוטל עשר חלות והמתעכב נוטל שתים. ושאר כל ימות השנה הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש. ר' יהודה אומ' הנכנס נוטל שבע והיוצ' נוטל חמשה. הנכנסין חולקין בצפון והיוצאין בדרום. בלגה לעול' חולק' בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה. פי' חל יום אחד להפסיק בנתים, כגון יום טוב הראשון בשיני בשבת, שהיו יכולין לבוא באחד בשבת, והן קדמו ובאו מערב שבת. או שחל יום טוב האחרון בחמישי בשבת, שהיו יכולין לילך בערב שבת, ונתעכבו שם בשבת, כל המשמרות שנתעכבו בין בהקדמ' בין באיחור אין נוטלין אלא שתי חלות. ומשמר שזמנו קבוע, דהיינו שתי משמרות שהן מתחלפות בשבת, שזו נכנסת וזו יוצאה, נוטלין עשר חלות. ושאר כל ימות השנה, שאין שם אלא שתי משמרות המתחלפות בשבת, והאחת היוצאת מקרבת תמיד של שחר והנכנסת מקרבת תמיד של בין הערבים, הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש. ר' יהודה אומ' הנכנס נוטל שבע והיוצא נוטל חמש.
<h2>דף נו:</h2>
ואמרי', הני תרתי מאי עיבידתיהו, אמ' ר' יצחק בשכר הגפת דלתות. פי' שמשמר היוצא פותח דלתות העזרה ומשמר הנכנס צריך לסגור אותם בלילה, הילכך יהבינ' ליה שתי חלות יתירין.
ת"ר, משמרה היוצאה עושה תמיד של שחר ומוספין, ומשמרה הנכנסת עושה תמיד שלבין הערבים ובזיכין. פי' שני בזיכי לבונה שמסדרין על השולחן בלחם הפנים ומסלקין אותן ומקטירן על גבי המזבח, כדכת' והיתה ללחם לאזכרה. וארבעה כהני' נכנסין, שנים ממשמרה זו ושנים ממשמרה זו, וחולקין בלחם הפנים.
ת"ר, הנכנסין חולקין בצפון כדי שיראו שהם נכנסין, והיוצאין חולקין בצפון כדי שיראו שהן יוצאין. פי' שצד צפון חשוב שראוי לשחיטת קדשי קדשים, אבל משמרת בלגה קנסו אותה חכמ' שלא תחלוק לעולם אלא בדרום, ואע"פ שהיא נכנסת וטבעתה היתה קבועה, שעשרי' וארבעה טבעות היו שם בעזרה במקום בית המטבחים כנגד עשרים וארבעה משמרות, והן נתונות באבני הרצפה, והטבעת פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה לתוך הרצפה, וטבעת שלבלגה קבועה ואינה הופכת, כדי שתשמש בשלאחרים, וגניי הוא לה. וחלונה היתה (סמוכה) [סתומה], שהיו החלונות בבית החליפות בעובי כותל האולם ששם גונזין את הסכינין, כדתנן במידות [פ"ד מ"ז] והאולם עודף עליו שלשים אמה חמש עשרה אמות מן הצפון וחמש עשרה אמות מן הדרום, והוא היה נקרא בית החליפות, ששם היו גונזים את הסכינין, וסתמו חלונה שלבלגה שתשמש בשאר חלונות כדי לגנותה.
ת"ר, מעשה במרים בת בלגה שהמירה דתה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, וכשנכנסו יוונים בהיכל הלכה וטפחה בסנדלה על גבי המזבח ואמרה ליקום ליקום עד מתי את מכלה ממונן שלישראל ואי אתה עומד להם בעת צרתן, וכששמעו חכמ' בדבר שלחו וקבעו את טבעתה וסתמו את חלונה. ויש אומ' משמרתה שהתה לבוא ונכנס ישבאב אחיו תחתיו ושימש, אע"פ שכל שכיני הרעים לא נשתכרו שכיני בלגה נשתכרו, לפיכ' בלגה לעולם חולקת בדרו' וישבאב בצפון.
